תסמונת פוסט טראומטית (PTSD- Post-Traumatic Stress Disorder) הינה הפרעה פסיכולוגית שעלולה להתפתח בעקבות חשיפה לאירועי חיים טראומטיים וקיצוניים. התסמינים של הפרעה זו באים לידי ביטוי במספר תחומים בגופו, בנפשו ובהתנהגותו של האדם הסובל. תסמינים אלו קשורים (באופן ישיר או עקיף) לאירועים הטראומטיים שהאדם חווה, וממשיכים ללוות את האדם זמן רב לאחר שהאירוע הסתיים.
המילה טראומה לקוחה מהשפה היוונית, ומשמעותה היא פצע. טראומה מתארת חוויה שלילית וקשה, אשר עלולה, באופן מטאפורי, "לפצוע" את נפשו של האדם החווה, להשאיר בה נזק מתמשך. מגוון רחב של חוויות עלולות להיות טראומטיות- אונס או תקיפה מינית, תאונת דרכים, אסון טבע, אלימות בין אישית, פיגוע, קרב וכל אירוע, גילוי של גופה ועוד.
לרוב אירועים טראומטיים אינם צפויים ואינם נשלטים. וכרוכה בהם סכנה משמעותית לשלמות הגופנית או הנפשית של האדם החווה או סביבתו. ככל שהאירוע הוא יותר לא צפוי ויותר לא נשלט הסיכוי שישאיר את חותמו ויוביל לתגובה פוסט טראומטית עולה.
מרביתנו נחווה במהלך החיים אירוע טראומטי כלשהו. אך בין 8 ל 12 אחוז יפתחו במהלך חייהם תסמונת פוסט-טראומטית, כשליש מאלו ימשיכו לסבול מכך גם עשר שנים לאחר האירוע הטראומטי.
גורמים שונים משפיעים על הסיכון להתפתחות של PTSD בעקבות אירוע טראומטי. למשל, מחקרים שונים מצאו שסוג הטראומה יכול להשפיע על הסיכון. למשל קיים סיכון גבוה יותר לתסמונת פוסט טראומטית בעקבות חוויה של טראומה "בין אישית", ובאופן ספציפי תקיפה מינית, בהשוואה לאירוע כמו תאונה או אסון טבע. בקרב נפגעות תקיפה מינית ככל שהאירוע כלל יותר מאפיינים של כפיה (של יחסי מין) כך עלה הסיכון לפתח תסמונת פוסט טראומטית.
בכללי נראה שגברים נחשפים יותר לאירועים טראומטיים ואיורעים מסכני חיים. אך אחוז התגובה הפוסט טראומטית גבוהה יותר בקרב נשים. אחת ההשערות הן שאופי הטראומות ובין השאר העובדה שנשים חשופות יותר לטראומה מינית, הינה בעלת השפעה גבוהה על הסיכון לפתח PTSD.
כמו כן, ישנם גורמי חוסן כמו תמיכה חברתית – אנשים שיש להם תמיכה חברתית לאחר האירוע הטראומטי, שיש מי שמקשיב להם ותומך בהם נוטים פחות לפתח תסמונת פוסט טראומטית לאחר אירוע טראומטי. גם גמישות פסיכולוגית נמצאה כגורם חוסן אשר מפחית את הסיכון לתסמונת פוסט טראומטית. לצד גורמי החוסן ישנם גם גורמי סיכון. אנשים שיש להם היסטוריה של בעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שקדמו לטראומה נמצאים בסיכון גבוהה יותר לפתח תסמונת פוסט טראומטית (PTSD).
הזכרנו קודם שני מאפיינים עד כמה האירוע היה צפוי ועד כמה היה נשלט. בספרות ובמחקר הפסיכולוגי ישנה התייחסות לשני גורמים המשפיעים על תפיסת חוויה כטראומטית: הראשון הוא מידת ההפתעה – עד כמה הייתה לאדם יכולת לצפות את האירוע שהתרחש? כך למשל יש הבדל באופן בו עלולה להשפיע חוויה של סכנה לחייו של אדם כאשר היא מתרחשת בפעילות צבאית בשדה קרב במהלך מלחמה, אל מול חוויה של איום ממשי על חיים המתרחשת ללא "הקשר מתאים", למשל- פיגוע ירי בפאב.
ככל שאירוע הוא פחות צפוי הסיכון שיהיה טראומטי עולה. הגורם השני הוא מידת השליטה – עד כמה הייתה לאדם יכול להשפיע על האירוע שהתרחש. אירועים לא צפויים בהם האדם חווה את עצמו כמי שהצליח להתנהל (למשל הותקפתי, נאבקתי והצלחתי להשתחרר) הם בעלי סיכון נמוך יותר לתסמונת פוסט טראומטית מאשר אירועים בהם האדם חווה את עצמו כמי שלא הייתה לא שליטה באירוע (למשל הותקפתי וקפאתי) שני פרמטרים אלו מהווים גורמים חשובים (אך לא יחידים) בהשפעת הטראומה.
אחת התיאוריות בתחום מדבר על הפער בין המקום בו האדם היה לבין מה שקרה. ככל שהפער בין ההקשר לבין האירוע עצמו גדול יותר, והיכולת של האדם לשנות, למנוע או להפסיק את האירוע במהלך התרחשותו מצומצמת יותר, ישנו סיכון גבוה יותר להתפתחות של תסמונת פוסט טראומטית בעקבות האירוע.
למשל באסון ורסאי אנשים חגגו בחתונה שהרצפה נשמטה להם מתחת לרגליים. על פי תפיסה זו באירוע מסוג זה הפער בין החתונה לבין השליליות של הטראומה היא שיוצרת את השבר הפוסט טראומטי. בדומה על פי תפיסה זו, אישה שנאנסת על ידי מישהו שהיא יוצאת איתו (Date rape) נמצאת בסיכון גבוהה לתסמונת פוסט טראומטית
על פי DSM 5, אבחנה של PTSD מצריכה, ראשית, חשיפה לאירוע טראומטי מסכן חיים, שבו יש סכנה לשלמות גופנית, ואו פגיעה מינית.
החשיפה לאירוע יכולה להיות ישירה- כאשר האדם חווה את האירוע בעצמו, כאשר האדם עד לאירוע שקורה לאחר, או במקרים של חשיפה עקיפה קיצונית לטראומות (כמו למשל בקרב אנשי מקצוע כמו שוטרים, רופאים, אנשי זק"א ועיתונאים אשר במסגרת עבודתם נחשפים לאירועים טראומטיים).
לרוב התגובה לאירוע הטראומטי כוללת פחד, תחושות חוסר אונים או אימה.
יחד עם זאת, לעיתים התגובה המיידית אינה נראית כחרדה, אלא דווקא כניתוק: האדם מרגיש כאילו האירוע לא באמת קורה, או כאילו הוא צופה בעצמו מהצד. במקרים כאלה התגובה הרגשית מגיעה מאוחר יותר, כאשר האדם נזכר או מבין מה בעצם קרה.
ה-DSM5 מחלק את תסמני הפוסט טראומה (PTSD) לארבע קבוצות של תסמינים:
אחד המאפיינים הבולטים של PTSD היא החוויה מחדש. החוויות החודרניות (דימויים מחשבות או תחושות) חוזרות שוב ושוב ללא רצון או שליטה של האדם החווה: כך תמונות וזיכרונות הקשורים לאירוע עולים לפתע כשהאדם עסוק בדברים אחרים, סיוטים חוזרים, חוויות של פלאש-בק, רגעים בהם האדם "חי מחדש" את הטראומה כאילו היא מתרחשת כאן ועכשיו, לנגד עיניו.
תגובה זו יכולה להופיע בעקבות רמזים חיצוניים (למשל, בתגובה לקול חריקת מכונית, אדם שחווה טראומה בעקבות תאונת דרכים עלול להרגיש כאילו הוא חווה את התאונה הנוראית שוב, בהווה), אך גם בתגובה לרמזים פנימיים (דפיקות לב מואצות בעת פעילות גופנית המזכירות את הלימות הלב של האדם בשעת האירוע הטראומטי).
לחוייה מחדש יש אופי חושי מאוד אצל אנשים שעברו טראומה והיא כוללת חוויה מחדש של מראות, קולות, ריחות, טעמים ואפילו מחשבות שחוו בזמן הטראומה. אדם שנכח בפיגוע עשוי לחוות מחדש את תחושת ההדף, את מראות הפצועים או כל חוויה חושית אחרת.
אנשים הסובלים מPTSD מתארים כיצד בשעת פלאש-בק הם שומעים, מריחים, טועמים, רואים ולפעמים אפילו מרגישים שהם נוגעים באלמנטים מן החוויה הטראומטית, עוצמת החוויה חזקה כל כך עד שלעיתים האדם מתנהג ומרגיש כאילו הוא שוב בתוך האירוע. ניתן לראות זאת גם בתגובתיות של מערכות מוחיות: בזמן פלאשבק, אזורי- מוח של פעילות חושית (ריח, ראיה ועוד) פעילים, כלומר האדם באמת חש את הטראומה.
בנוסף לאלו אנשים חווים מחשבות חודרניות על האירוע.
קבוצה זו כוללת הימנעות מכל דבר המזכיר את הטראומה: ברמה ההתנהגותית, ניסיון להימנע מאנשים, מקומות, פעילויות, חפצים ומצבים שעלולים לעורר זיכרונות הקשורים לאירוע הטראומטי. ברמה הרגשית והקוגניטיבית, ניסיון להימנע מלחשוב או לזכור את האירוע, סירוב לדבר על מה שקרה ועוד. עם הזמן ההימנעות נוטה יותר ויותר להתרחב והמחשבה היא שכל טיפול שרוצה לטפל בפוסט טראומה אמור לסייע לאדם להפסיק את ההימנעות הרגשית, הקוגניטיבית וההתנהגותית.
אנשים שחוו טראומה הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית רואים את העולם כשלילי יותר וחיובי פחות. הטראומה משפיעה על האופן בו הם רואים את עצמם, אנשים אחרים ואת העולם. טראומה יכולה לגרום לשבר בתפיסות עולם חיוביות או להעמיק תפיסות עולם שליליות קודמות.
הניסיון להבין את האירוע הטראומטי גורם לא פעם לטעויות בחשיבה לגבי הנסיבות או ההשלכות של האירוע ומבילות להאשמה עצמית, אשמה ובושה או האשמה של גורם חיצוני, באופן שאינו מחובר לעובדות האובייקטיביות על האירוע; למשל שינוי באופן בו האדם תופס את עצמו, את סביבתו ואת העולם ("אני רע", "אי אפשר לסמוך על אף אחד" ו"העולם הוא מקום מסוכן"); בנוסך לאלו ניתן לראות ירידה משמעותית בעניין בפעילויות אשר בעבר הסבו הנאה.
שינוים אלו באופן בו האדם רואה את העולם מובילים לכך שהאדם יחווה רגשות של פחד מתמשך, אימה, כעס, ניכור, אשמה ובושה באופן אינטנסיבי. מנגד הוא מאבד אט אט את יכולתו לחוות רגשות חיוביים כמו סיפוק, אושר או שלווה.
קבוצה זו כוללת סימפטומים הקשורים לכך שהאדם הסובל מפוסט טראומה חי בדריכות מתמדת: עצבנות, חשדנות כלפי הסביבה, נטייה להיבהל בקלות וקושי להירגע לאחר מכן, ירידה משמעותית ביכולת של האדם להתרכז, וקשיים בשינה. אלו מובילים לשינויים בנטיות התגובה וההתנהגות של האדם: עצבנות מוגברת, התפרצויות זעם, התנהגות פזיזה ואף הרסנית הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים.
על מנת לאבחן אדם בPTSD, התסמינים צריכים להימשך יותר מחודש, ולגרום למצוקה משמעותית או לבעיות בתפקוד היומיומי של האדם. מרבית האנשים הסובלים מפוסט טראומה (PTSD) מפתחים את התסמינים בשלושת החודשים שלאחר הטראומה, אך לעיתים הסימפטומים של הפרעה זו יכולים להופיע לראשונה גם מאוחר יותר, חודשים ואף שנים לאחר החוויה של האירוע הטראומטי.
חשוב לציין כי תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית הם תגובות נורמליות לחוויה של אירוע קיצוני וטראומטי. הם מופעים אצל מרבית האנשים שעברו טראומה.
למשל 94% מנפגעות תקיפה מיינית ו 76% בקרב נפגעים אלימות בינאישית יחוו תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית מיד לאחר הטראומה ואלו ידעכו עם הזמן, באופן טבעי, ואיתם גם מידת ההשפעה של האירוע על היום יום.
במצב של PTSD לעומת זאת, הטראומה ממשיכה להיות חיה ונוכחות באופן בולט ומרכזי בחיי האדם לאורך זמן.
בספרות הפסיכולוגית מתוארות מספר תגובות הישרדותיות ואוטומטיות של בני אדם ובעלי חיים כאשר הם ניצבים מול מצבי סכנה ואיום: דריכות, בריחה, לחימה, קיפאון ועילפון.
ההנחה היא שתגובות אלה מופיעות בסדר היררכי (Marx, Forsyth, Gallup, & Fusé, 2008) וקשורות בהערכת איום הקשורה בתהליכים מהירים (כלומר לאדם אין שליטה עליהם).
התגובה הראשונית של בעל חיים למצב של סכנה היא דריכות – הפניית משאבי קשב בניסיון לאתר את סוג האיום וטיבו. התגובה הבאה היא בריחה, ורק לאחר שניסיון זה נכשל, יפנה בעל החיים ללחימה אקטיבית. כאשר הלחימה נכשלת או אינה אפשרית, תופיע תגובת הקיפאון, ולאחריה עילפון.
Bracha ועמיתיו (2004) מדגישים כי בהיררכית התגובות, הבריחה קודמת ללחימה. המערכת האוטומטית של התגובות המופעלת בשעת איום תניע את האדם לברוח כל עוד הדבר אפשרי.
ההנחה השגויה לפיה האינסטינקט הבסיסי של בני אדם הוא להילחם, גורמת לציפייה לא נכונה מאדם הניצב מול איום לחייו בשדה הקרב להתגבר על הנטייה הביולוגית לברוח, או להנחה כי לאדם שעובר תקיפה מינית יש אפשרות שליטה על התגובה הפיזיולוגית של קיפאון.
בטיפול, הסבר לגבי תופעות אלה יכול לסייע בהפחתת רגשות אשמה וביקורת עצמית שכן אלו הן תגובות אוטומטיות שאין לנו עליהן שליטה.
כפי שאמרנו לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, מרבית האנשים חווים תסמינים הדומים לאלה שתוארו לעיל בימים שלאחר האירוע. לאחר חוויה של טראומה, התגובות של הגוף, הנפש והמוח שהתעוררו בשעת האירוע ממשיכות להשפיע. גם כאשר המציאות משתנה ואין סכנה או איום לחיי האדם, תחושות הלחץ, הפחד והתגובות המותאמות ממשיכות, ללא שליטה.
אם כן, מה מבחין בין אנשים המפתחים PTSD לאחר אירוע טראומטי, לאלו שאינם? מחקרים שונים הראו כי בקרב אנשים שפיתחו PTSD, עוצמת הסימפטומים ההתחלתית הייתה גבוהה יותר. בנוסף, נראה כי ישנו דמיון בין אלה שמפתחים PTSD לאלה שלא במגמה של היחלשות הסימפטומים בהדרגה לאורך החודש הראשון שלאחר הטראומה. עם זאת, בעוד שמרבית האנשים מחלימים מהתסמינים הראשוניים באופן טבעי והדרגתי, נראה כי בקרב האנשים המפתחים PTSD מגמת ההיחלשות של הסימפטומים נעצרת לאחר החודש הראשון, והם נותרים עם רמות גבוהות של מצוקה שלא משתנות עם הזמן והמרחק מהחוויה של הסכנה, האימה והכאב. ממצאים אלה (כמו גם אחרים) מצביעים על כך שתסמונת פוסט טראומטית ניתנת להבנה כעצירה של תהליך ההחלמה הטבעי מהאירוע מטראומטי. ייתכן כי עוצמה גבוהה של סימפטומים התחלתיים, מגבירה את הנטייה של האדם להימנעות. ההימנעות, בתורה, מהווה גורם משמעותי בשימור המצב הבעייתי בו נמצא האדם.
לאורך שנים רבות, מימי פרויד ועד תקופת מלחמת העולם השנייה, מודלים שניסו להסביר את התופעה וגישות טיפוליות נכשלו בהבנת הבעיה והנעה לעבר תהליכי ההחלמה מהטראומה. החל משנות ה-80 ועד ימינו, מחקר הטיפול בטראומה התפתח מאד וכיום מהווה אחד מהתחומים המגוונים והנחקרים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. שיטות הטיפול המבוססות ביותר בספרות הינן EMDR, TF-CBT, PE, CPT ונוירופידבק. בטיפולים אלה, ישנן שתי הנחות לגבי הגורמים שעוצרים את תהליכי ההחלמה ומשמרים את התגובה הפוסט טראומטית: האחד קשור לחשיבה שלילית שנגרמת כתוצאה משינוי בראיית העולם בעקבות הטראומה, והשני להעדפה להימנע מדברים, מקומות ומצבים שמזכירם את הטראומה. ההנחה היא ששינוי בראיית העולם והפסקת ההימנעויות באופן מבוקר יניעו מחדש את תהליך ההחלמה. טיפולים אלו הם קצרי מועד, בין 9 ל 12 פגישות, והעבודה הטיפולית נעשית על פי שלבים מובנים מראש אשר מותאמים לבעיה של המטופל.
טיפול בעזרת עיבוד קונטיבי פותח על ידי פרופסור פטרישה רסיק בתחילת שנות התשעים. הטיפול עוסק בעיבוד משמעות הטראומה, בחינה של שינויים בתפיסות העולם בעקבות הטראומה והפסקה של ההימנעות. בבסיסה של שיטת CPT עומדת ההנחה כי מה שאנחנו חושבים משפיע על מה שאנחנו מרגישים ועושים. כלומר מושפע מהרעיונות והאמונות הבסיסיות (סכמות) שיש לנו על עצמנו, על אחרים ועל העולם. בעקבות החוויה הטראומטית, חל שינוי באופן בו האדם תופס את עצמו, אנשים אחרים ואת המציאות. הפער בין החוויה הקיצונית של הטראומה לבין הסכמות שהיו לאדם לפני הטראומה (למשל, "לאנשים טובים לא קורים דברים רעים"), עלול להוביל לשני תהליכים. האחד – התאמת יתר, כלומר שינוי של תפיסות העולם בצורה קיצונית כך שאינן משקפות עוד את העולם: למשל שינויי מתפיסה של העולם כבטוח באופן יחסי לתפיסה שהעולם הוא מקום מסוכן ושבכל רגע צריך להיות מוכנים לאסון אמונה זו מבוילה לכך שהאדם חי בעולם בתחושה של סכנה מתמדת וחוסר אונים, מה שמחזק את הנטייה להימנעות. ההימנעות עצמה מובילה לכך שהאדם כמעט ואינו פוגש מידע הסותר את התפיסה שהעולם מסוכן, מה שמחזק אותה. שינוים נפוצים באומנות אלו כוללות:
שינוי נוסף שעלול להתרחש הוא תהליך של הטמעה, בו האדם משנה את הזיכרונות או הפרשנות שלו לאירוע הטראומטי, על מנת שיתאימו לאמונות הישנות שיש לו על העולם. למשל, על מנת להמשיך ולהחזיק באמונה כי "לאנשים טובים לא קורים דברים רעים", המטופל יאשים את עצמו כי לא היה אדם טוב, או שעשה משהו רע ולכן האירוע התרחש בגללו.
שני תהליכים אלו מייצרים "נקודת היתקעות" בה המטופל עומד תקוע. בנוסף ההשפעה השלילית ההדדית של תפיסת העולם השליליות וההימנעות האחת על השניה, אינה מאפשרות לתהליך ההחלמה להתקדם ולהתפתח.
אחת המטרות של הטיפול היא לסייע לאדם למצוא דרך לשנות את האמונות שלו באופן מאוזן ומתאים, שיאפשר לו, מחד, לקבל את המציאות של האירוע, ומאידך, להתנהל בעולם.
מטרה נוספת קשורה בעיבוד הרגשות הנוצרים בעקבות אירוע טראומטי. בטיפול, ישנה הבחנה בין שני סוגים של רגש: רגשות ראשוניים וטבעיים הנוצרים בתגובה לאירועים קשים: פחד מפני סכנה, כעס על מי שפגע, עצב על אובדן. לעומתם, רגשות משניים או רגשות מיוצרים הנוצרים בתגובה לאופן בו האדם מפרש את מה שעבר. למשל, חייל שאיבד את חברו לצוות במהלך קרב, יכול לחשוב כי היה צריך לפעול אחרת במהלך האירוע, ואז לחוש אשמה. האשמה לרוב אינה מבוססת על העובדות אלא על הפרשנות של האדם לגבי הטראומה. ההנחה בטיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי היא שיש לאפשר למטופל להרגיש את הרגשות הטבעיים שחווה במהלך הטראומה (כמו אימה, פחד, כעס ועצבות) ולבחון את המחשבות שעומדות מאחורי הרגשות המשניים המיוצרים על ידי מחשבות של אשמה, גרימה וכיו"ב. המטופל לומד להכיר את ההשפעה של PTSD ואת טבעם של הסימפטומים שהוא חווה. המטפל מסייע למטופל לחקור את הקשר בין הטראומה שעבר למחשבותיו, רגשותיו והתנהגויותיו, לזהות, להעריך ולאתגר את דפוסי החשיבה והאמונות על פיהן הוא פועל ולהפסיק את ההמנעות הרגשית וההתנהגותית הקשורה בטראומה.
טיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי הוא מהשיטות הנחקרות ביותר בעולם כיום לטיפול ב PTSD ויחד עם גישת ה PE הן טיפולי הבחירה של משרד הביטחון האמריקאי ומדרד ההגנה האמריקאים.
ד"ר דני דרבי הוא מומחה ומדריך לטיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי, יחד עם פטרישה ריסיק פרסם את הספר "אופקים חדשים-טיפול בתסמונת פוסט טראומטית בעזרת עיבוד קוגניטבי". צוות מרכז קוגנטיקה מיומן במתן טיפולים מסוג זה ועובר הדרכות שוטפות.
טיפול שפותח על ידי פרופסור עדנה פואה, בבסיסו של טיפול ה PE עומדת ההנחה כי בניגוד לנטייה להימנעות המאפיינת מצבים של PTSD, התקרבות או חשיפה הדרגתית למקומות, מצבים ואנשים מהם האדם נמנע וגם לזיכרון הטראומה עצמו היא תנאי הכרחי להחלמה מטראומה. המטרה של המטפל בטיפול זה היא לסייע למטופל לחוות את הרגשות הקשים העולים בו, ללמוד כי הוא מסוגל להתמודד עמם וכי הם עצמם אינם מסוכנים, ולהצליח להבחין בין האירוע הטראומטי לבין המציאות בה הוא חי בהווה. הטיפול מתחיל בלמידה על האופן בו פועלת ההפרעה והדרך בה ההימנעות מחזקת ומשמרת את המצוקה. בטיפול משתמשים בחשיפה חיה בה המטופל בונה רשימה של מצבים שבעקבות הטראומה הוא מעדיף להימנע מהם. לאחר בניית הרשימה בוחרים ממנה מצבים שמעוררים מצוקה ברמה בינונית ומתחילים לתרגל מצבים אלו בחשיפה חזרתית, מבוקרת ומתמשכת. תרגולים אלו נעים בין 30 ל 90 דקות שבהם המטופל מעריך את רמת המצוקה שלנו כל כמה דקות. כשמהמטופל מרגיש יותר בנוח עם המצב שהוא מתרגל ניתן להתקדם בסולם הקושי ולתרגל דברים נוספים. בנוסף בטיפול זה ישנה חשיפה לזיכרון הטראומטי המכונה חשיפה בדמיון. בחשיפות אלו האדם משחזר בעיני רוחו את הזיכרון הטראומטי. לרוב אנשים עם תסמונת פוסט טראומטית חשים חרדה אל מול זיכרונות אלו ומטרת החשיפה לזיכרון (בדימיון) היא לסייע למטופל להתרגל לזיכרון הטראומה ושהזיכרון יעורר בו פחות מצוקה. משך התרגול הל החשיפה בדמיו הוא בין שלושים לשישים דקות בהם המטופל חוזר שוב ושוב על הזיכרון. ההנחה היא שכמו סרט מפחיד או סרט אימה, אם אדם יצפה בסרט שוב ושוב – בסוף החרדה תרד והוא יחוש שעמום. בנוסף לתרגול זה, המטופל לומד גם טכניקות של נשימה לוויסות של חרדה ועוררות רגשית גבוהה. שיטת החשיפה הממושכת היא אחת השיטות הנחקרות ביותר לטיפול בטראומה ולמרות שהיא לא קלה למטופל היא מניבה תוצאות מצויינות בהפחתת תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית.
ד"ר דני דרבי הוא מומחה ומדריך בשיטת טיפול בחשיפה מתמשכת, וצוות המרכז מיומן בטיפולים אלו.
EMDR היא שיטה ממוקדת לטיפול בסימפטומים אשר נגרמים כתוצאה מחשיפה לאירועי חיים קשים. על פי התאוריה, התסמינים הבעייתיים והסבל הכרוך בPTSD נובעים מכך שהאירוע הטראומטי אינו מעובד באופן מלא. בהתאם, עיבוד ואינטגרציה של הזיכרונות הטראומטיים יביאו להיעלמות או להפחתה ניכרת של התסמינים. בבסיסה של שיטת טיפול EMDR עומדת ההנחה כי ניתן להשפיע על עיבוד רגשי דרך תנועות עיניים יזומות (או סוגים אחרים של גרייה בילאטרלית) שעושה המטופל, בהנחייתו של המטפל, בזמן שהמטופל מתמקד בהיבטים ספציפיים של האירוע בטראומטי- זיכרונות, רגשות, תחושות, קולות ועוד. גישה זו נמצאה יעילה לטיפול בתסמונת פוסט טראומטית.
אימון חיסון במתח SIT הוא סוג של טיפול קונטיבי התנהגותי המיועד עבור התמודדות עם תסמינים של הפרעה פוסט טראומטית. העיקרון העומד בבסיס גישה זו דומה לאופן בו עובד חיסון נגד מחלה- חושפים את הגוף ל"סכנה" בצורה מבוקרת, על מנת שיוכל להגיב באופן מהיר ויעיל כאשר ייחשף למחלה האמיתית. על פי גישת SIT, אימון חוזר בחשיפה לעוררות מתונה של תחושות וחוויות שליליות, יכינו את האדם להתמודדות מהירה ויעילה עם מתח, חרדה וקושי כאשר אלו יופיעו ללא הכנה או כוונה. ראשית, המטופל לומד לזהות את הטריגרים שלו, הדברים אשר מתקשרים עבורו לחוויה הטראומטית ולכן חשיפה אליהם מעוררת בו מתח וחרדה. לאחר מכן, נלמדות טכניקות שונות להתמודדות יעילה עם ניהול החרדה, ביניהן טכניקות של נשימה סרעפתית, דיבור עצמי מיטיב, הרפיית שרירים, וכן זיהוי של אופני חשיבה והתנהגות שליליים ושינוי שלהם.
מחקרים שונים שנערכו מצאו כי מגוון הטיפולים הממוקדים בטראומה הינם בעלי השפעה חיובית משמעותית על המטופלים. מרבית המטופלים שהשלימו את התהליך, דיווחו על ירידה משמעותית בעוצמת הסימפטומים הפוסט טראומטיים עד לכדי מצב בו הם אינם מוגדרים עוד כסובלים מPTSD. תוצאות אלו נשמרו למשך טווח ארוך לאחר סיום הטיפול (עד עשר שנים בחלק מהמחקרים). בהשוואה בין סוגי הטיפולים, נראה כי אין נתונים אשר מצביעים על כך שטיפול אחד יעיל יותר מהשני. יחד עם זאת, ייתכן כי עבור מטופל אחד טיפול מסוים יהיה מתאים יותר מאחר.
נכון להיום, לא קיים טיפול תרופתי המיועד באופן ספציפי להתמודדות עם תסמיני PTSD. יחד עם זאת בשנים האחרונות יש מגוון ניסיונות לחקור ולמצוא טיפולים חדשים.
למרות שאין טיפול פרמקולוגי ברור לתסמונת פוסט טראומטית ישנה אפשרות כי אנשים הסובלים מתסמינים אלו, ובמקביל (או בעקבות כך) מתמודדים גם עם דיכאון ו/או חרדה, יוכלו להיעזר בטיפול תרופתי (בעיקר מסוג SSRI). הטיפולים הקוגניטיביים התנהגותיים השונים נחשבים יעילים ביותר בהתמודדות עם PTSD, אך הם דורשים מהמטופל התגייסות והשקעה של כוחות ומאמצים רבים, הן בהתייצבות אל מול הזכרונות, הרגשות והמחשבות המאיימים ביותר שלו, והן בשינוי אקטיבי של האופן בו הוא מתבונן, מפרש ומתנהג כלפי עצמו וכלפי העולם. השימוש בתרופות עשוי להיות משמעותי בעיקר עבור מטופלים אשר בשל חומרת הדיכאון והחרדה מהם הם סובלים, לא מצליחים לגייס את הכוחות והמוטיבציה עבור הטיפול. פעמים רבות, שיפור במצב הדיכאון וירידה בעוצמות החרדה כתוצאה מהטיפול התרופתי עשויה להגביר את היכולת שלהם להשתתף באופן פעיל בתהליך הטיפולי המאתגר.
American Psychiatric Association. 2013. Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth edition. (DSM-5)
Asmundson, G. J., Thorisdottir, A. S., Roden-Foreman, J. W., Baird, S. O., Witcraft, S. M., Stein, A. T., … & Powers, M. B. (2019). A meta-analytic review of cognitive processing therapy for adults with posttraumatic stress disorder. Cognitive Behaviour Therapy, 48(1), 1-14.
Bracha, H. S. (2004). Freeze, flight, fight, fright, faint: Adaptationist perspectives on the acute stress response spectrum. CNS spectrums, 9(9), 679-685.
Foa, E. B., Zinbarg, R., & Rothbaum, B. O. (1992). Uncontrollability and unpredictability in post-traumatic stress disorder: an animal model. Psychological bulletin, 112(2), 218.
Marx, B. P., Forsyth, J. P., Gallup, G. G., & Fusé, T. (2008). Tonic immobility as an evolved predator defense: Implications for sexual assault survivors. Clinical Psychology: Science and Practice, 15(1), 74.
Seidler, G. H., & Wagner, F. E. (2006). Comparing the efficacy of EMDR and trauma-focused cognitive-behavioral therapy in the treatment of PTSD: a meta-analytic study. Psychological medicine, 36(11), 1515-1522..
מאמרים קשורים
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.
