אלכס, בן 24, רווק העובד בחברת ביטוח גדולה.
כשהיה בן 12 עלה אלכס לבדו במעלית הבניין שבו גר, כאשר אירעה הפסקת חשמל והמעלית נעצרה.
אלכס היה מבועת.
הוא הרגיש שהחושך סוגר עליו ושאינו יכול לנשום.
אחרי גישושים שנראו לו אינסופיים הוא הצליח למצוא את כפתור האזעקה, הוא לחץ עליו שוב ושוב וזעק לעזרה, אך זכה לתגובה רק אחרי דקות ארוכות של בעתה לבד בחושך.
גם כששמו לב אליו, לא יכלו לחלץ אותו והוא נותר במעלית עד שהחשמל חזר, כעבור כשעה.
כשהשכנים, והוריו שהוזעקו למקום, מדברים איתו מעבר לדלת ומנסים להרגיעו בעודו מתייפח וחוזר בבהלה על כך שהוא עומד למות.
חוויה איומה זו נחרטה היטב במוחו של אלכס ומאז מעליות הפכו אצלו למחוץ לתחום.
הפחד ממעליות פגע בביטחון העצמי
בשנים הבאות נושא המעליות הפריע לו מדי פעם, אך לרוב הצליח להימנע מחוסר נעימות גדולה. קל יחסית לשכנע אנשים לעלות במדרגות הנעות בקניון במקום במעלית, והוא השתדל להגיע לבתי חברים לבד כדי שלא יראו שהוא נמנע מהמעלית.
כשלא הייתה לו ברירה הוא אמר באופן שנשמע קליל שהוא לא מת על מעליות ומעדיף לעלות ברגל. המבטים והשאלות שהגיעו לפעמים הפריעו לו מאוד ופגעו בביטחון העצמי שלו, אך הוא שמר על חזות מבודחת כלפי חוץ כדי שיחשבו שמדובר בגחמה ולא יבינו עד כמה הוא מבועת.
משסיים את לימודיו החל לעבוד בחברת ביטוח, שמשרדיה מוקמו למגינת ליבו בקומה העשירית של מגדל משרדים במרכז תל אביב. מאותו יום אלכס נאלץ לעלות יום יום עשר קומות ברגל, כיוון שכניסה למעלית לא הייתה אופציה עבורו.
לעמיתיו למשרד אמר שזו דרכו לשמור על כושר. הוא הפסיק לצאת להפסקות הצהריים שלו כדי שלא יצטרך להמציא שוב תירוצים ולעלות ברגל. אלכס הרגיש רע, גם מעצם הפגיעה בחייו, וגם כי ידע שמה שהוא עושה אינו סביר, והדימוי העצמי שלו הושפע מכך שאינו מצליח להתמודד עם הקושי.
הוא הבין שהמקרה שקרה לו נדיר בתקופתנו. מעליות אינן נתקעות לעיתים תכופות, וגם אם כן, לא לפרק זמן ממושך כפי שהיה בילדותו. בכל בוקר כשהגיע לעבודה וראה אנשים אחרים עולים במעליות בלי לחשוב על כך, הוא הרגיש חריג.
הוא היה רוצה להצטרף לארוחות צהריים עם חבריו לעבודה, והרגיש מסכן בכל פעם שאכל לבדו במשרד. אומללותו התגברה כשחשב שהם בטח חושבים שהוא מוזר ולא ירצו להתחבר איתו, דבר שהיה חשוב מאוד עבורו.
פנייה לטיפול קוגנטיבי – על מנת להתמודד עם הפחדים
אלכס שקל מספר פעמים פשוט לספר להם, אך נרתע מכך. מבחינתו פחד ברמה כזו אינו גברי, וקיומו פגע בדימוי העצמי שלו. אפשר להבין אם המזכירה במשרד פוחדת מג'וקים, וזה בסדר אם היא תצרח וגבר יבוא להציל אותה. אבל ההיפך?
גם אם אנשים יתנהגו כאילו זה בסדר, בסתר ליבם בטח יחשבו שהוא רכיכה ולא יעריכו אותו. הוא שקל ללכת לכיוון השני ולהתמודד עם הפחד, אבל עצם המחשבה על כך בו גל של אימה והוא הרגיש שהוא על סף התקף חרדה. הוא הרגיש שוב את המחנק שהרגיש במעלית בילדותו, ידע שהדבר יהיה גרוע יותר אם יכנס למעלית בפועל והבין שזה בלתי אפשרי עבורו.
אלכס החליט בסופו של דבר לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי על מנת להתמודד עם הפחד שלו ממעליות. רוצים לקרוא עוד? הכנסו לכתבה הבאה.