הספק "אולי אני פדופיל.ית?" עשוי לעורר במטופל.ת וגם בנו כמטפלים למטופלים עם ספקות אלו- אימה. פעמים רבות העיסוק בספק סביב פדופילה יכול למעשה להיות חלק מהפרעה טורדנית כפייתית. במאמר זה נתאר את ההפרעה של אוסידי פדופילה P-OCD מבחינה אבחונית וטיפולית, ונשרטט קווים לאבחנה בינה לבין פדופילה.
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) היא הפרעה מורכבת המשפיעה באופן נרחב על חייהם של המתמודדים עימה. ההפרעה מאופיינת במחשבות או דימויים חודרניים ובלתי נשלטים וחוויה של דחף לבצע דברים מסוימים (אובססיות). אובססיות גורמות למצוקה רבה ומביאות את הסובל מהן לבצעה פעולות שונות בניסיון להגיע לרגיעה או הקלה במצוקה. הפעולות שהאדם מבצע להקלת המצוקה נקראות קומפולסיות.
אחד המופעים הקשים של הפרעה טורדנית כפייתית הוא Pedophilia OCD. המתמודדים עם תת סוג זה של OCD סובלים ממצוקה קיצונית וחרדה מוגזמת מהרעיון שהם סובלים מסטייה מינית פדופילית. בבסיס ההפרעה נמצאות מחשבות או דימויים אובססיביים וחודרניים אשר מטרידות את האדם בשאלה שאינה נותנת לו מנוח- "האם אני פדופיל?" "האם אני יכול.ה לפגוע מינית בילד" "אולי פגעתי מינית בילד" ועוד ועוד. עיסוק זה הוא קשה במיוחד כאשר האדם הסובל מההפרעה סובל מדימויים חודרנים של פגיעה בילדים או ספקות סביב נושא זה בזמן קיום יחסי מין או אוננות. החרדה המתעוררת בעקבות מחשבות אלו מציפה את האדם באופן בלתי נסבל, ומעוררת בו דחף לעשות משהו על מנת להרגיע ולהפסיק את המצוקה. כך, מפתח האדם התנהגויות מסוימות, קומפולסיביות וחזרתיות, המשמשות כניסיון להרגעה, או כמנגנון של בטיחות- התנהגויות אשר מטרתן כביכול היא למנוע שמשהו רע יקרה.
בבסיסן של המחשבות הנפוצות בקרב הסובלים מהפרעה זו, עומד פחד מציף מפני הרעיון של משיכה מינית לילדים, ולעיתים גם חרדה של האדם מפני האפשרות כי הוא נמשך לילדים בסביבתו הקרובה, לעיתים אף ילדיו שלו. כך, במרבית הזמן האדם הסובל מ P-OCD עסוק במעין תחקור עצמי של מצבים ואירועים, בעבר ובהווה, בדמיון ובמציאות, בחינה חוזרת ונשנית של עצמו לגבי תחושותיו, רגשותיו, דחפיו ונטיותיו, בניסיון לחפש אחר הוכחות מרשיעות לכך שהוא סובל מנטיות פדופיליות. בנוסף לחשש מפני משיכה מינית לילדים, האדם עלול לחשוש גם מפני האפשרות שהוא עלול לפגוע מינית בילדים בסביבתו, במודע או שלא במודע. מחשבות אלו מציפות את האדם בחרדה, מועקה ומצוקה מתמדת. מעבר אקראי ברחוב בסמוך למגרש משחקים בו נמצאים ילדים משחקים, עלול להציף את האדם במחשבות חודרניות:
"האם הסתכלתי על הילדים האלו לפרק זמן ממושך יותר ממה שנורמלי? האם אנשים אחרים ברחוב מסתכלים גם הם על מגרש המשחקים? מהי המשמעות של העובדה ששמתי לב לילדים ושהמבט שלי נמשך אליהם? האם הדבר מצביע על כך שאני נמשך פיזית ומינית לילדים? האם אני מעורר מינית כעת? האם זה שאני שואל את עצמי האם אני מעורר מינית, מצביע על כך שיש לי משיכה מינית לילדים?"
המחשבות החוזרות מאופיינות בניסיון בלתי פוסק של האדם לכמת את מידת הגירוי שחש כלפי ילדים, לצד נטייה לפרש כל תחושה או תגובה רגשית, פיזית או תחושתית שעולה בו בנוכחות ממשית או דמיונית של ילדים, כהוכחה אפשרית לכך שהוא אכן פדופיל. אדם אשר סובל מP-OCD עלול לבלות שעות ממושכות בכל יום בדאגה מפני האפשרות של נטייה פדופילית. המנגנון האכזרי של ההפרעה מוביל לכך שהאדם אכן עסוק ללא הרף, באופן חריג, באפשרות של עוררות מינית לילדים. לעיתים, האדם עלול לפרש זאת כ"הוכחה" לסטייתו, כאשר למעשה המיקוד הפתולוגי של תשומת הלב אינו מייצג את משיכתו לילדים, אלא את האימה מפני אפשרות של משיכה.
הרצון העז לברוח מהמחשבות המציפות על פדופיליה אפשרית, מהחרדה והאימה אשר הן מעוררות באדם עם P-OCD מוביל לדחף עז לביצוע קומפולסיביות – התנהגויות כפייתיות חוזרות ונשנות של בדיקה ובחינה עצמית. מטרתן של התנהגויות קומפולסיביות אלו היא "לבטל" את אי הוודאות בנוגע לשאלה המייסרת אותם, האם קיימת בהם משיכה מינית לילדים. שמענו לאורך השנים אנשים רבים עם POCD שאמרו שהיו מעדיפים לדעת שהם פדופילים ולהסגיר את עצמם למשטרה מאשר להתמודד עם אי הוודאות הנלוות למחשבה שאולי הם פדופילים.
ישנן מגוון התנהגויות קומפולסיביות אופייניות הנפוצות בקרב אנשים הסובלים מ-P-OCD. אחד המאפיינים הייחודיים ל-P-OCD, המבחין בינו לבין חלק מתתי הסוגים האחרים של OCD, הוא הנטייה לקומפולסיות "סמויות". למראית עין, לא נראה כי האדם מבצע טקס או פעולה כלשהי, אך למעשה הוא עסוק ללא הרף בביצוע פעולות מנטליות, נפשיות, אינטנסיביות וחזרתיות. למשל, פעולה של שחזור זיכרון או דמיון של אינטראקציה עם ילדים, וסקירה נפשית מדוקדקת, קפדנית ומוגזמת בחיפוש אחר מחשבות, תחושות או פעולות אשר עלולות להצביע על נטייה פדופילית: "האם כשדיברתי עם הילד הקטן ההוא, עברה בי מחשבה על איבר המין שלו?", "האם הצעתי לעזור בהחלפת החיתול לתינוק כי למעשה אני מעוניין להתבונן על איבר מינו?".
החרדה הגדולה מפני אפשרות של גילוי עוררות מינית כלפי ילדים, מובילה במקרים רבים להתנהגויות של בדיקת איברי המין וחיפוש אחר סימנים לעוררות מינית. הבדיקה מתבצעת על ידי הטייה קישבית לעבר איבר המין והערכת התגובתיות שלו. קומפולסיות למשל יכולות לכלול צפיה חוזרת בתמונות של ילדים, בחיפוש אחר רמזים גופניים או רגשיים לגירוי או עוררות מינית; השוואה בין תגובות גופניות המתעוררות בצפייה בתמונות של מבוגרים, אל מול אלו המתעוררות בצפייה בילדים; אנשים הסובלים מ- P-OCD מתמקדים גם בתחושות אשר הם חשים באיבר המין שלהם בזמן שהם בנוכחות ילדים. התמקדות זו בתחושות באזור אברי המין יכול לגרום לאנשים לשים לב ולפרש תחושות זניחות של עוררות שהן טבעיות כסימן לכך שהם אכן נמשכים לילדים ומסוכנים להם. הם עשויים לערוך בדיקה חוזרת ונשנית של גופם כאשר נמצאים בסביבת ילדים, למשל היכן נמצאות ידיהם, על מנת לוודא כי לא יקרה מצב בו יגעו בטעות בילד באופן בלתי הולם. כמו גם, לאמץ טכניקות שונות להסחת הדעת במקרה של אינטראקציה עם ילדים, למשל הסטת המבט, חזרה על מנטרה בראש ועוד.
חוויה רודפנית ובלתי נסבלת זו מביאה את האדם להתנהגויות קיצוניות מאד, וכן להימנעות נרחבת ממצבים, מקומות ואנשים. למשל, הימנעות ממעבר ליד מקומות בהם נמצאים ילדים רבים כמו גני משחקים, גני ילדים, בתי ספר ועוד, הימנעות ממפגשים חברתיים או משפחתיים בהם נוכחים גם ילדים, הימנעות מצפייה בתוכניות טלוויזיה בה מופיעים ילדים. כל ההתנהגויות האלו, מונעות מחרדה מפני האפשרות להוות סכנה לילדים אם האדם ירגיש משיכה מינית פדופילית.
לעיתים חוויה זו עולה בקרב הורים טריים סביב התינוק שלהם. הקרבה לתינוק במצבי חיים שונים – לרבות חוויות של עוררות כולל עוררות מינית ספונטנית – מעוררת בהם אימה שיפגעו בתינוק שלהם, ועשויה להוביל להתרחקות מהתינוק או הילד ואף להימנעות מטיפול בו. לאורך השנים נתקלנו בלא מעט אמהות שחווית העוררות הפיזיולוגית שמתעוררת בהנקה (כמו הזדקרות הפיטמה והתחושות הנלוות לכך) גרמו להן לחשוב שהן עשויות לפגוע בתינוק או תינוקת שלהם, הובילו לוויתור על ההנקה ואף להתרחקות מהתינוק או התינוקת. בדומה היו לא מעט אבות בהם טיפלנו שתיארו איך חוויה של זקפת בוקר טבעית בקרבת התינוק או התינוקת עוררו את המחשבה שאם יש להם זקפה בנוכחות התינוק זה יכול להעיד על כך שהם יכולים להיות מסוכנים לו או לה והובילו להתרחקות.
ראינו לאורך השנים מגוון הימנעויות בקרב הורים שסבלו מP-OCD:
הרצון לשמור על התינוק, שמנחה הורים שסובלים מ P-OCD, עשוי להוביל אותם באופן פרדוקסלי להזניח את הטיפול בתינוק או התינוקת, ועל כן חשוב שיקבלו טיפול כבר בשלב מוקדם של הופעת ההפרעה.
לרוב ההימנעות או הבדיקה מביאה עימה תחושת הקלה זמנית, אך זו חולפת במהירות, שכן שום בדיקה לעולם אינה מספיקה לקבלת הוודאות המוחלטת אליה משתוקק האדם. כך, האדם נותר לכוד בתוך תחושת אי הוודאות מעוררת החרדה והדחף הבלתי פוסק למצוא דרכים לבדוק, להרגיע, לאשר. המחשבות האובססיביות וההתנהגויות הקומפולסיביות מאופיינות בסחרור מעגלי בלתי פוסק, כאשר כל מחשבה, כל שאלה, כל ספק, מוליד חרדה, המעלה את הדחף לביצוע התנהגות מרגיעה ומבטלת, אשר בתורה מגבירה את העיסוק בנושא, מרחיבה את הטריגרים ומזמנת את המחשבה החודרנית, את שאלת השאלות וספק נוסף, אשר אין להם סוף, מרגוע או וודאות. מעבר למצוקה הנפשית, הפרעה זו מביאה עימה גם פגיעה תפקודית, מקצועית ובינאישית ניכרת, בשל כמות הזמנים והמשאבים המוקדשים לדאגות בנושא פדופיליה ולניסיון להכריע האם זה יתכן.
מחקרים אשר בחנו את שכיחותן של מחשבות אובססיביות, הקשורות להתנהגות מיניות לא נורמטיבית בקרב כלל האנשים הסובלים מ-OCD, מצאו כי כ-15% מהאנשים אשר פנו לטיפול, דיווחו כי בשלב מסוים במהלך חייהם חוו אובססיות הקשורות לתכנים מיניים לא רצויים (פדופיליה, תקיפה מינית, זהות מינית ועוד). ניתן להניח כי בשל העובדה שהתכנים הקשורים לפדופיליה מעוררים בושה רבה, אשמה ופחד מסטיגמה, קיימת נטייה חזקה להסתרה של תכנים אלו. למעשה, ייתכן כי שיעורי השכיחות של תכנים אלו גבוהים בהרבה מאלו המדווחים בפועל. אל מול נתונים אלו, השיח, המחקר והעיסוק בהפרעה זו נדירים למדי, הן בקרב האוכלוסייה הכללית והן בקרב אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. בהשוואה לכמות המחקרים העוסקים בסימפטומים של OCD הקשורים לחששות מפני זיהום או מחלה המובילים לקומפולסיות של בדיקה כפייתית, בולט מיעוט המחקרים אשר עוסקים בסימפטומים הנסובים סביב נושאים של סטיות מיניות ואלימות. מאמרי סקירה וספרי הדרכה מקצועיים אשר עוסקים בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית, נוטים גם הם להשמיט את הנושא של P-OCD.
להיעדרות זו השפעה נרחבת על המתמודדים עם P-OCD. ראשית, העובדה כי הפרעה זו פחות ידועה, וכי מקורות המידע הנוגעים לגביה הינם דלים ומצומצמים, מקטינה את הסיכוי שאנשים המתמודדים עם ההפרעה יוודעו לכך שלחוויה הקשה שהם מתמודדים עימה יש שם, אבחנה, הגדרה, וכי הם לא היחידים אשר חווים את הסימפטומים האלו. אנשים הסובלים מ P-OCD מתמודדים עם סטיגמה- הן שלהם כלפי עצמם, והן של החברה הסובבת כלפיהם. חוסר ההבנה לגבי אופי ההפרעה עמה הם מתמודדים גורמות לאנשים אלו לתפוס את עצמם, ולעיתים להיתפס על ידי הסביבה כבעליי סטייה מסוכנת. בהשוואה לסוגים אחרים של OCD, אובססיות הקשורות לנושאים מיניים, כמו אלו המאפיינות את P-OCD, שמות את האדם בסיכון גבוה יותר משמעותית לחוות דחייה חברתית ולהתמודד עם ההשלכות של הסטיגמה החברתית. ( Kim, 2021)
הבדידות והעדר השיח מגבירות את המצוקה, וכן מקטינות את הסיכוי שהם ישתפו אחרים בחווייתם ויפנו לעזרה מקצועית. גם במקרה בו האדם פונה לטיפול, היעדר העיסוק בהפרעה זו גם בשדה המקצועי משפיע על הסיכוי כי הוא אכן יקבל אבחנה נכונה. אנשי מקצוע רבים בתחום בריאות הנפש אינם מעודכנים ומיומנים בזיהוי של הסימפטומים, ובמיוחד- בהבחנה בינם לבין מצבים של סטיה מינית פדופילית.
במקרה של P-OCD, בה מוקד חרדותיו של האדם טמון באפשרות כי הוא סובל מפדופיליה, לאבחון שגוי עלולות להיות השלכות חמורות על מידת המצוקה וחומרת הסימפטומים. גם במקרים בהם המטפל מזהה כי לא מדובר בנטייה פדופילית אלא בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית, ישנו חוסר משמעותי בידע והתמקצעות של אנשי בריאות הנפש במתן טיפול ממוקד ויעיל אשר מותאם לקשיים הייחודיים למצבים אלו. מחקרים אשר בחנו את מידת יעילות הטיפול בהפרעות OCD שונות מצאו כי במקרים בהם המחשבות האובססיביות נסובו סביב נושאים "אסורים", המטופלים מתמודדים עם רמות מצוקה גבוהות יותר באופן משמעותי, ובנוסף, תוצאות הטיפול נטו להיות פחות טובות.
שני הקשיים העיקרים של מטפלים שיש לתת עליהם את הדעת הם בירור חסר או בירור יתר של התוכן. מאחר ומטפלים רבים אינם מרגישים בנוח להיכנס לשיח בנושאים הקשורים למין ומיניות, הם עשויים בכלל להרתע מלשאול על כך, ולא לתת את הדעת לגבי האבחנה המתאימה. כמו גם, מטפלים עשויים לנסות להתייחס לאימה מפני פדופילה לא כתוכן של OCD, אלא כתוכן שיש לשוחח עליו ולמעשה "להצטרף" לטקסים שעושה המטופל עם OCD.
אנחנו סבורים שהעדר מחקר וידע ספציפי כיצד לטפל וחוסר הנוחות של מטפלים להיכנס לאזורים שנחשבים טאבו מקשה על האפשרות לייעל טיפולים אלו וללמוד מהם.
הבלבול בין P-OCD לבין פדופיליה מהווה גורם מרכזי הן למצוקה אותה חווים המתמודדים בינם לבין עצמם, והן לקושי באבחנה ובמתן טיפול מקצועי והולם. למרבה הצער, העיסוק האינטנסיבי בנושא המשיכה המינית בילדים, עלול להתפרש באופן שגוי כביטוי בפועל של משיכה מינית לילדים, כאשר למעשה הוא מבטא אך ורק את החרדה מפני אפשרות זו. בחינה מעמיקה של מאפייני ההפרעה, חושפת את ההבדלים המהותיים בין שני מצבים אלו.
אחד המאפיינים המרכזיים של הפרעות אובססיביות קומפולסיביות, וביניהן גם של P-OCD, הוא היותן של המחשבות האובססיביות אגו-דיסטוניות: האדם אינו שולט, מזדהה, מתכוון או מעוניין במחשבות המציפות אותו. יותר מכך, פעמים רבות המחשבות אשר עולות בו מנוגדות במידה רבה למי שהוא, לרצונותיו, ערכיו ותפיסותיו הערכיות כאדם, וכן להיסטוריית חייו והאופן בו הוא מכיר את עצמו. בשל כך, מחשבות אלו נחוות כזרות, חיצוניות, והן מעוררות בו בושה חמורה, גועל וחרדה. הדבר שונה באופן מהותי ממצב בו אדם חווה משיכה מינית פדופילית.
פדופיליה מוגדרת על ידי מחשבות, דחפים, יצרים, משיכה ופנטזיות שהם אגו-סינטוניים, כלומר, כאלו שהאדם מזדהה איתם, שמבטאים את רצונותיו, רגשותיו ותחושותיו. אמנם, ישנם מקרים בהם אנשים בעלי נטיות פדופיליות אינם מעוניינים להרגיש את העוררות והמשיכה המינית לילדים, ונטייתם המינית מעוררת בהם בושה ומצוקה רבה. יחד עם זאת, חשוב להבחין כי במצבים אלו, האדם עדיין חווה עוררות, סיפוק והנאה ממחשבות, דימויים ואינטראקציה מינית עם ילדים. בניגוד לכך, אדם הסובל מP-OCD אמנם עסוק ללא הרף בשאלות, מחשבות ותהיות לגבי נטייתו המינית, אך אינו חש הנאה מינית במחשבה על ילדים (ועצם קריאת שורות אלו יכולה לעורר את השאלה "אבל האם התחושות האלו שאני חש הן לא כשלעצמן משיכה?").
חשוב לשים לב שהנטייה לעסוק באופן אינטנסיבי במחשבות ובמעשים בנושאים הקשורים לילדים בהקשרים מיניים חוזרת בשתי ההפרעות, אך בבסיסן של התנהגויות אלו עומדים מניעים שונים. בקרב אנשים בעלי משיכה מינית פדופילית, המשיכה והעיסוק החוזר בנושאים אלו מונעת מתוך צורך או רצון להשיג סיפוק והנאה מינית. לעומת זאת, במצבים של P-OCD, הפעולות הללו נעשות בניסיון לחפש אישור וודאות לכך שהם אינם פדופילים. נתקלנו לאורך השנים באנשים שבנסיון להבין האם הם פדופילים בחנו את התגובה שלהם לחומרים הקשורים בילדים. אם כי זה עשוי להרתיע אותנו מלשמוע על כך, גם במקרים אלו מטרת ההסתכלות על החומרים מהווה פעמים רבות את הניסיון להכריע "האם אני פדופיל" ולא שימוש בתכנים לצורכי פורקן והנאה.
הבחנה נוספת בין האבחנות של פדופיליה ל-P-OCD קשורה לחיפוש אחר קרבה של ילדים בראשונה, אל מול הנטיה להימנעות ממגע ומפגש עם ילדים בשנייה. אנשים עם הפרעה פדופילית נוטים לחפש אחרת קרבה ילדים, ולהעדיף את חברתם על פני חברתם של בני גילם. לעומתם, החרדות המציפות בP-OCD מובילות לרוב לניסיון של האדם המתמודד להימנע ככל יכולתו מקרבה, קשר או מגע עם ילדים.
הטיפול היעיל ביותר בהתמודדות עם ביטויים שונים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, וביניהם P-OCD, הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הממוקד בחשיפה ומניעת תגובה (ERP). בתהליך הטיפולי, המטופל לומד להתמודד עם מצבים שונים אשר מעוררים בו מצוקה (חשיפה), ובד בבד נמנע באופן גורף מביצוע של פעולות קומפולסיביות, גלויות וסמויות, אשר מטרתן היא להפחית את מידת החרדה והמצוקה שהחשיפה מעוררת בו (מניעת תגובה). עם הזמן, תרגול חזרתי של שני הרכיבים מאפשר להפסיק את ההימנעות, ולחזור לחיים תקינים תוך שבירת ההיזון החוזר בין האובססיות לקומפולסיות.
הטיפול מתחיל בשלב של פסיכו-אדיוקציה. המטפל מלמד את המטופל כי למצב ממנו הוא סובל יש הגדרה, שם, מאפיינים, וכן אפשרות לטיפול. המטופל לומד על המנגנון של ההפרעה והאופן בו האובססיות והקומפולסיות מייצרות מעגל הרסני אשר משמר ומחזק את החרדה ואת המצוקה אותן הוא חווה. כמו כן, המטופל לומד על ההיגיון העומד מאחורי מערך הטיפול, על הצורך בחשיפה למצבים מעוררי חרדה, לפעול בניגוד לאינסטינקטים ולקבל את חוסר הוודאות ללא התנהגויות טקסיות או הימנעות. ההבנה של המטופל את המנגנון של ההפרעה, וכן הרציונל העומד בבסיס ההתערבויות הטיפוליות, מספקת לו תוקף, אישור ותמיכה, מייצרת אמון בקשר הטיפולי, וכן מגייסת מוטיבציה וכוחות להמשך. לאחר מכן, עוברים המטפל והמטופל לתכנן את "תוכנית החשיפות". יחד, הם עורכים רשימה של מקומות, סיטואציות, אנשים ואירועים אשר מעוררים במטופל מחשבות אובססיביות וחרדה מפני משיכה מינית פדופילית. הרשימה מסודרת על פי מידת המצוקה והקושי שהמטופל מעריך כי חשיפה למוקדים אלו תעורר בו, מהקל למאיים ביותר.
בטיפול מסוג זה, נעשה שימוש בסוגים שונים של טכניקות חשיפה. חלק מהחשיפות כוללות ביצוע פעולה מעוררת חרדה (למשל, כתיבה על דף- אני פדופיל, צפייה בתמונות של ילדים, ביקור בגן שעשועים בו משחקים ילדים ועוד). סוג נוסף של התערבויות חשיפה כולל חשיפה בדמיון- טכניקה המאפשרת למטופלים להתמודד עם הפחדים האובססיביים הקיצוניים ביותר שלהם, באופן שלא ניתן להביא אותו לידי ביטוי במציאות. באופן הדרגתי, שלב אחר שלב, המטופל חושף את עצמו למצבים מעוררי החרדה ולומד כיצד "לשרוד", להתמודד עם המצוקה המציפה, ללא שימוש בדפוסי הימנעות, ביטול או התחמקות. ככל שהמטופל מתרגל יותר ויותר חשיפות, גוברת יכולות לשאת את החשיפות למצבים אלו, ומידת החרדה, המצוקה, הספק והדחף לביצוע פעולות קומפולסיביות הולך ופוחת. במצבים בהם טיפול ה-CBT לבדו אינו יעיל דיו, כדאי לפנות לייעוץ פסיכיאטרי ולשקול לשלב טיפול תרופתי מסוג SSRI.
אנחנו מקווים שמאמר זה יעלה את הידע והמודעות של מטפלים ומטופלים באשר ל-P-OCD, כך שמי שמתמודד עם קשיים אלו יקבל שם למצוקתו, יבין שיש אפשרות לטפל בכך, יפנה לקבלת עזרה על אף הסטיגמה, ואף תוצע לו המשגה והתערבות טיפולית מיטיבה.
Bruce, S. L., Ching, T. H., & Williams, M. T. (2018). Pedophilia-themed obsessive–compulsive disorder: assessment, differential diagnosis, and treatment with exposure and response prevention. Archives of sexual behavior, 47(2), 389-402.
Kim, S. (2021). Autogenous and Reactive Obsessions in Obsessive-Compulsive Disorder: A Keyness and Collocation Study.
דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחהמדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ופוסט טראומה. בשנת 2010, יחד עם פרופסור גיא דורון, זיהה תת סוג של OCD סביב מערכות יחסים (ROCD) מאז הוא עוסק במחקר ופיתוח טיפולים ל OCD בכלל ו ROCD בפרט. ד"ר דרבי הוא מייסד שותף של היחידה לחקר טורדנות כפייתית ביחסים ומייסד שותף של בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.