הגעתי לטיפול בעקבות כתבה. חברה שלחה לי אותה כשהיא כותבת שזו בדיוק אני ואני חייבת לקרוא. קראתי והייתי בשוק. הכתבה דיברה על ROCD, מושג שלא שמעתי עליו בעבר, ותיארה בדיוק את מה שעובר עלי. באותו זמן הייתי 4 שנים בקשר, כש-3 מהן מוכתמות בהתלבטויות בלתי פוסקות, פרידה ממושכת אחת ועוד הרבה פעמים שחשבתי להיפרד אבל לא העזתי לעשות את זה. בשנה האחרונה הייתי בטיפול פסיכולוגי ולא הרגשתי שהוא עוזר לי להבין מה לעשות, אלא מוסיף ללבטים שלי (כיום אני יודעת להגיד שעשיתי טקסים יחד עם הפסיכולוגית). לא הייתה לי אנרגיה מיותרת לטיפול נוסף, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שהבין את מה שעובר עלי כפי שנראה שד"ר דני דרבי שרואיין בכתבה מבין, אז החלטתי לתת לזה סיכוי.
כבר בשיחת הטלפון הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. אומנם התאכזבתי שד"ר דני דרבי לא ענה לי אלא יועצת, וכשהבנתי שהטיפול לא יהיה דווקא איתו, אבל מהר מאוד האכזבה ירדה כשהיועצת, פסיכולוגית בשם עדי, הבינה בדיוק את מה שעובר עלי, נתנה דוגמאות מהחיים שלי בלי שסיפרתי לה וטוותה בפרטים תוכנית פעולה לשינוי המצב. היא לא הבטיחה שנישאר ביחד בסוף הטיפול (מה שהפחיד אותי למוות) אבל הסבירה איך הטיפול יכול לעזור לי לקבל סופסוף החלטה. קבלת החלטות היא לא צד חזק אצלי (מה שהתגלה כחלק מהבעיה) אז התלבטתי עוד כמה ימים, אבל בסוף, אחרי התייעצויות רבות עם חברות, החלטתי ללכת על זה.
הטיפול דרש ממני לעשות שינוי רציני במחשבה על הבעיה. עד כה חשבתי שיש אמת מוחלטת וברגע שאגלה אותה הבעיה תיפטר. היה לי קשה ללכת עם המוטו של הטיפול, "לחבק את חוסר הוודאות". חזרתי שוב ושוב לכך שאני חייבת לדעת אם אנחנו מתאימים או לא כדי לקבל החלטה טובה, ושוב ושוב קיבלתי הסברים שהתקשיתי לקבל על כך שזו בדיוק הבעיה. אבל לאט לאט דברים חלחלו, יחד עם ניסויים שקיבלתי לבצע והדגימו את הפואנטה. למשל כשהסכמתי לא להתייעץ עם חברות במשך שבוע על הנושא. זה היה לי קשה מאוד בהתחלה, אבל אחרי כמה ימים קשים גיליתי שאני חושבת על הנושא קצת פחות ושאני יותר נהנית מהפגישות איתן. כמו שדני (כן, בסוף הגעתי לטיפול אצלו) אמר – גמילה.
היו עוד לא מעט נקודות משמעותיות בטיפול, בחלק מהן פשוט הבנתי דברים והרגשתי הקלה, באחרות הייתי צריכה להתמודד ועברתי זמנים קשים איתן, אבל בסוף הן קידמו אותי מאוד. למשל כשדני אמר שגיא (בן הזוג שלי) צריך להצטרף לפגישה היה לי מאוד קשה. הייתי כבר בטיפולים ואני רגילה שטיפול פסיכולוגי זה המקום הפרטי שלי, מה פתאום לצרף אותו? הסכמתי בכל זאת כשדני הסביר לי איך זה יכול לעזור לי להתמודד עם ה-ROCD, אבל לא ציפיתי לעד כמה זה יהיה קשה. לא רק בגלל תחושת הפלישה למרחב האישי שלי, אלא בעיקר בגלל ההנחיות שגיא קיבל. לא לדבר איתו יותר על לבטים, לא לענות לי כשאני שואלת עד כמה הוא אוהב אותי, לא להסכים לזמנים בהם אני מתנתקת ולא מדברת, בקיצור – לא להסכים לשום דבר שעושה לי טוב ומרגיע אותי… (בטווח הקצר כמובן ). השבועיים שאחרי הפגישה המשותפת היו קשים. כעסתי על גיא מאוד ורבתי איתו בגלל שהוא לא הסכים לענות לי כששאלתי אותו את אותן השאלות. הוא הזכיר לי בסבלנות שזה חלק מהטיפול ושהוא חייב להפסיק לענות. כמובן שהוא צדק, אבל באותו רגע הרגשתי סבל עצום, הוא יכל להפסיק את הסבל ובחר לא לעשות את זה. הרגשתי כאילו הרגע נפגעתי על ידי מכונית והוא פשוט מסתכל במקום לעזור. לאט לאט דברים השתפרו. אחרי נזיפות של דני הפסקתי לזרוק את זה על גיא והתחלתי לקחת אחריות ולהתמודד עם הקושי בידיעה שהוא שלי, גיא לא קשור לסיפור וממש לא צריך להציל אותי.
אני יכולה לפרט עוד ועוד, אבל נראה לי שהרוח הכללית מובנת. בסוף הטיפול המחשבות כבר לא הפריעו לי כמו שהן הפריעו לי בהתחלה, בכל פעם שהן הגיעו קיבלתי אותן במקום לריב איתן, עשיתי כל יום חשיפות למחשבות הכי מפחידות שלי והדברים נרגעו לבד. ו… אחרי קצת יותר משלושה חודשים בטיפול הגעתי להחלטה: אני מוכנה להתחתן. הודעתי את זה לגיא, ואחרי פחות מחודש הגיעה הצעת נישואים רומנטית וכיום אנחנו עמוק בתכנון החתונה. גם כאן צצו קשיים לאורך הדרך אבל בעזרת דני שתמך והסביר ושם את הויכוחים שלנו בפרופורציה (מסתבר שהרבה זוגות רבים ריבים רציניים לפני החתונה, אנחנו לא מיוחדים…) אנחנו עוברים גם את זה. אז אם מה שאני מתארת נשמע לכם מוכר, אל תהססו, או תהססו אבל אל תתנו לכם לעצור בעדכם – החיים שלי השתנו מהקצה לקצה ואחרי הרבה שנים של ייסורים סופסוף אני שמחה בזוגיות. נכון שזה לא נשמע הגיוני, אבל אם זה עבד עבורי, אין סיבה שזה לא יעבוד גם עבורכם.