"בתחילת הטיפול הייתי מדוכאת, לא האמנתי שמשהו ישתנה לטובה, אבל לא יכלתי להמשיך כך, אז בלית ברירה החלטתי להגיע לטיפול. ננסה, מה יש לי כבר להפסיד?
כיום, כשאני מסתכלת אחורה, אני יכולה כבר לחייך. הדיכאון הפך לזיכרון ישן ומזכיר לי יותר מכל תמונה ישנה ודהויה של בני משפחה מהעבר הרחוק, משהו שגורם לי להרגיש עצבות קלה ומעין נוסטלגיה, אבל שאינה מחוברת אלי יותר.
והדיכאון לא היה הדבר היחיד שהשתנה, בטיפול גיליתי משהו חשוב מאוד – אותי, אותי האמיתית שכבר שנים שלא נפגשתי איתה וכבר שכחתי מי היא. וגיליתי שמתחת למחשבות השליליות, הביקורת העצמית, ההסתגרות יש אישה די מעניינת ונחמדה שפשוט לא יכלה לנשום תחת העול של כל אלו.
אני מרגישה שאני הולכת בדרך חדשה ולא ידועה, אך הפעם אני לא פוחדת מהעתיד אלא נרגשת, הגב שלי זקוף והמבט שלי מופנה קדימה – כבר אין לי במה להתבייש. ולא סתם אני מזכירה את נושא הגב והמבט. שנים שראיתי רק הבזקים מכל מה שנמצא מעל הרצפה, והטיפול עזר לי להרים עיניים ולזקוף את הגב. את בטח זוכרת כמה נעלבתי כשדיברת איתי על היציבה שלי, וכמה היה לי קשה להתחיל לשנות. היו הרבה דברים משמעותיים בטיפול, אבל אני חושבת שתמיד אזכור יותר מכל את הפעם שהלכנו יחד ברחוב, לימדת אותי איך להסתכל על "העולם שלמעלה" והסכמת איתי בחיוך שיש בו לא מעט דברים נחמדים.
יש לי עוד לא מעט דברים לשנות, אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרגישה שיש לי את היכולת לעשות זאת. וגם אם לא אצליח, זה בסדר, אני כבר לא קוראת לזה כישלון ולמדתי להשאיר את השוטים לאינקוויזיציה…"