יעל היקרה,
היום הייתה לי עוד מצגת באוניברסיטה, וכמובן שחשבתי עליך. היית מאמינה שהפעם לקח לי רק שעתיים להכין את המצגת, ושעשיתי אותה יומיים לפני השיעור? והחלק הכי טוב – התרגשתי קצת לפני, אבל רק בבוקר, ממש לפני, ולא הייתי מבועתת. כשאני מסתכלת אחורה, מה שעבר עלי פעם נראה לי מטורף, אני יודעת שסבלתי מאוד אבל כשאני חושבת על זה שרק לפני כמה חודשים הייתי מרגישה חרדה משהו כמו חודשיים מראש, מתכוננת עשרות שעות, מסנג'רת את השותפים שלי להקשיב שוב ושוב לנסיונות שלי להגיד את החומר, בוכה ומקיאה לפני, זה נראה לי כמו סיפור של מישהי אחרת. אני יודעת שזאת אני, אבל כבר לא מרגישה חיבור רגשי לזה. כנראה שכמו שאמרת לי, החיבורים במוח השתנו.
היום כשאני מסתכלת אחורה, אני לא מבינה איך יכלתי לחיות כך, והצער היחיד שלי הוא שלא הלכתי לטיפול מוקדם יותר, אבל אני לא שוקעת בזה אלא פשוט נהנית מהשינוי. אני לא חושבת שארצה להיות מרצה או מדריכה או משהו בסגנון, אבל כמו שאמרת, זה בסדר, אני לא צריכה להשתנות ב-180 מעלות, אני בסדר כמו שאני, מה שחשוב זה שאוכל לעשות את מה שאני צריכה בלי לסבול. והיום הוכחתי לעצמי שאני יכולה, ושכל מה שלימדת אותי בטיפול נשאר איתי ואני כבר יכולה להסתדר ברשות עצמי.
אין לי מילים להודות לך מספיק, אבל את יודעת.
רוית