גיל, בן 28, עורך דין וגר בתל אביב מגיל 25, תחילה עם שותפים וכיום בגפו. מהמעבר לתל אביב גיל נהנה מחיי העיר וכל שיש לה להציע לרווק בגילו. הוא יצא למסיבות, הופעות, דייטים, הלך לחדר כושר ולים ובמקביל שקד על פיתוח הקריירה וראה אותה כדבר החשוב ביותר. הוא חי בקצב מסחרר, לא מוותר על בילויים אך גם לא נותן לעבודתו להיפגע מכך.
הדברים השתנו כשהוא הכיר את נוגה. חבר אמר לו שהוא חייב לפגוש אותה, והוא הסכים והגיע במטרה ליהנות מעוד דייט, בלי ציפיות מיוחדות. אבל נוגה הייתה אחרת. הוא התאהב בה מעל הראש, הם התחילו לצאת ברצינות ותוך כחודש היה ברור לו שהיא האישה של חייו. כעבור כשלושה חודשים בהם התראו כמעט מדי יום, והוא חשב להציע לה לעבור לגור יחד, היא הפילה את הפצצה. הוא נחמד וטוב לה איתו אבל משהו חסר לה, היא לא מרגישה מאוהבת למרות שהייתה רוצה מאוד. גיל הרגיש שחייו נחרבו. הוא לקח חופש מהעבודה למספר ימים, ו"בילה" אותם לבד בביתו, שותה ובוהה בטלוויזיה עד שעות מאוחרות בלילה. הוא ענה בקצרה לנסיונות תקשורת מחבריו ומשפחתו, מספיק כדי שיעזבו אותו בשקט ולא ידאגו.
כעבור מספר ימים גיל החליט בלית ברירה לחזור לעבודה. הוא התקשה לקום בבוקר, וכשהגיע לעבודה לא היה הבחור החיוני שאנשים התרגלו לראות. את מקום הבדיחות וההקנטות עם חברים לעבודה החליפו כמה מילות נימוס פורמאליות והוא לא הצטרף לארוחות צהריים או לכמה דקות בפינת הקפה. הוא התקשה להתרכז בעבודה ומצא שלעיתים הוא בוהה מספר דקות במסמך חצי גמור. הוא התקשה לשאת את היום, ובסיומו חזר הביתה באנחת רווחה, הוא יכול להוריד את המסיכה ולהיות לבד עם העצב בלי להעמיד פנים.
במהרה התקבעה שגרת חיים חדשה. הוא עבד בחצי כוח, מגיע מאוחר יותר לעבודה ומרגיש שהוא משקיע אנרגיה עצומה בעשיית דברים שבעבר באו לו בקלות. לאחר העבודה חזר מיד לביתו כדי לבהות בטלוויזיה ולחשוב מחשבות מעציבות, על נוגה, על חוסר התכלית שבחייו. הוא הרגיש שעד כה חי באשליה, ועכשיו המסך הוסר והוא מבין שכל חייו עד כה היו הבל הבלים, ושאין כל משמעות לבילויים השטחיים שלו, לעבודתו. הוא הסתכל על חייו עד כה ונגעל מעצמו. אין פלא שנוגה לא רצתה בו, הוא ריק, מזויף, מה הוא יכול להציע לה?
[contact-form-7 id="12664" title="Posts Form"]
חבריו של גיל התקשרו להזמין אותו למקומות הבילוי הקבועים אליהם נהגו ללכת, אולם גיל הרגיש שאין לו כל עניין בבילוי בבר או במסיבה. יתר על כן הוא חש שהעברת ערב שלם בחברתם היא משימה שאין לו שום חשק להתמודד איתה. גם דברים אחרים שאהב לעשות כבר לא דיברו אליו.:הוא הפסיק לעשות ספורט, לא מצא הנאה בשיטוט בעיר או בישיבה בבית קפה והסתכלות על עוברי אורח. אפילו האוכל איבד את טעמו והוא מצא עצמו אוכל פחות או מדלג על ארוחות. הכל נראה לו חסר משמעות והוא לא הבין למה לטרוח. כל מה שהוא רצה זה שכולם יעזבו אותו בשקט, ומצא עצמו שוקע בפנטזיות בהן הוא פשוט נעלם. חבריו ובני משפחתו דאגו לו וניסו לדבר איתו, אבל הוא דחה את הנסיונות שלהם לדבר איתו ואמר שיש לו תקופה עמוסה בעבודה, שהוא קצת עצוב אחרי הפרידה אבל זה נורמאלי. לבסוף לא יכל יותר, וכשחבר קרוב ניסה לבדוק לשלומו שוב פרץ בבכי בטלפון וכשהחבר נזעק ובא לביתו סיפר לו את כל שעבר עליו לאחרונה.
החבר, שהכיר את גיל מילדות, הבין שלא מדובר במשבר קטן, הודיע לגיל כי שניהם לוקחים חופש מחר והלך עמו למחרת לרופא המשפחה. הרופא אבחן כי מדובר בדיכאון, נתן לגיל מרשם לתרופות נוגדות דיכאון והסביר כי גיל צריך ללכת לטיפול שיסייע לו לצאת מהמשבר. גיל ניסה להמעיט בחומרת המצב, אולם חברו הבהיר לו כי כולם מודאגים, שהוא חייב עזרה ושעם כל הרצון הטוב החבר לא יכול לעזור לו בעצמו. לאחר שיחה ארוכה גיל הסכים כי החבר יתקשר להוריו. הימים הבאים לא היו פשוטים לגיל, שהיה רגיל להיות עצמאי ולא נזקק לעזרה מאחרים, בטח שלא בנושאים כאלה. אולם לא הייתה לו ברירה, הוא פשוט לא יכל להמשיך כך. הוריו מצאו לו פסיכולוג הבקיא בטיפול בדיכאון, והוא התחיל ללכת פעמיים בשבוע לטיפול. הפסיכולוג נתן לו "שיעורי בית" שגיל ביצע בחוסר חשק – להקפיד על ארוחות סדירות, ללכת לחדר כושר מדי יום. הוריו וחבריו לא עזבו אותו לבד, וכשלא הצליח לעשות את הדברים שהיה אמור לעשות בטיפול עשו אותם איתו.
לאחר כחודש קשה מצב רוחו של גיל התחיל להשתפר, הוא התחיל לגלות יותר עניין בדברים, המשימות שקיבל בטיפול הפכו ממעיקות למשמחות, התיאבון שלו חזר והוא מצא שקל לו יותר להתרכז בעבודה. מצבו המשיך להשתפר, והוא המשיך בטיפול התרופתי והפסיכולוגי, ששינה פוקוס והחל לבחון את הסיבות למשבר הדכאוני. גיל למד לבחון את החשיבה שלו והבין כי הזרעים היו שם, וצורות חשיבה מסוימות שלו הפכו אותו פגיע לדיכאון. בטיפול הוא רכש כלים להתמודד עם החשיבה השלילית, ויחד עם הפסיכולוג בחן את חייו והבין מהיכן נטיות אלו הגיעו. לאחר כחצי שנה גיל הרגיש כי הוא מוכן להתמודד לבדו, המטפל הסכים עמו והם החלו להפחית את תדירות המפגשים, כשהם מסכמים שאם גיל ירגיש נסיגה במצבו יצור קשר מיידית.
לתאום פגישת הערכה התקשר/י 1-800-657-657