מדוע כדאי לפנות לעזרה? ואילו חסמים עלולים להיות בדרך?

מאת: מאיה בן כהן

אני כותבת את הטקסט הזה מתוך ניסיון אישי והיכרות ממושכת עם בריאות הנפש. התחלתי לעסוק בתחום בריאות הנפש לפני כ- 12 שנה. אז, עבדתי עם נוער פוסט אשפוזי – מתבגרים  וילדים שנזקקו לטיפול פסיכיאטרי ורגשי – שלרוב הוצאו מהבית בצוו בית משפט. לאחר מכן, עברתי לעבוד עם נוער בסיכון, ובהמשך – עם בוגרים המתמודדים עם בעיות נפשיות או שחוו משברים ונדרשו למסגרות שיקומיות או טיפוליות. 

החשיפה שלי לתחום הביאה אותי להבנה שאף אחד לא חסין בפני קשיים רגשיים.  לאורך עבודתי כעו"ס הכרתי אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיות שונות, בסטטוס חיים שונה, בעלי קריירות, אנשים שגדלו בסביבה מטפחת וטובה, אנשים שהיו להם את כל ההזדמנויות וגם כאלו שמעולם לא ניתנה להם הזדמנות. מכל המפגשים וההתנסויות שלי למדתי שהנפש האנושית מורכבת ופגיעה. 

החיים מזמנים לנו אתגרים שונים, וחלק מההתמודדות איתם תלווה בכאב ובסבל. פעמים רבות אנחנו נחווה מבוכה ובושה כשנגיע לנקודה קושי, ואנו  עשויים לחשוב שמשהו לא בסדר אצלנו ונרגיש שזה לא נורמאלי להרגיש את הכאב שאנחנו חשים. החוויה הזו יכולה לעורר אצלנו את המחשבה שאנחנו פגומים, שמשהו אצלנו לא בסדר ואנחנו עלולים להניח על עצמנו הנחות שהן לרוב לא נכונות כמו למשל "אני דפוק", "אני חסרת תקנה", "זו המגבלה שלי". בעבודתי הקלינית הגיעו אלי המון אנשים שחשבו כך על עצמם. הם היו מאוד מופתעים לגלות כמה הבעיה שהם סובלים ממנה נפוצה, ועוד יותר הופתעו כשהבינו שיש דרך לסייע להם לשפר את איכות חייהם באופן משמעותי. 

הבושה סביב הקושי הרגשי מהווה חסם משמעותי לטיפול – היא פוגעת בערך העצמי שלנו, באמון שלנו בעצמנו ובתחושת המסוגלות שלנו. היא גם מונעת מאתנו לקבל עזרה כי האינסטינקט פעמים רבות הוא להימנע ממנה. כך אנחנו עלולים להישאר לבד עם הקושי שלנו.  

לרוב, אנחנו תופסים בעיות גופניות כלגיטימיות יותר מבעיות נפשיות. יותר קל לנו ללכת לרופא עם הבעיה הבריאותית שלנו, ואנחנו אפילו נרגיש אחראים שאנחנו דואגים לעצמנו. עם זת, אנחנו מתקשים לקבל את העובדה שבדיוק כמו שהגוף שלנו זקוק לטיפול ותחזוקה כך גם הנפש שלנו. מעצם היותנו בני אנוש אנחנו פגיעים גופנית ורגשית – זה טבעי ואוניברסלי. הנתונים מדברים בעד עצמם – אחד מחמישה אנשים יחווה דיכאון במהלך חייו, ורבים אחרים יסבלו מבעיות נפשיות אחרות. 

חסם נוסף לטיפול שמאוד נפוץ הוא שאנחנו יכולים לחשוב שלא מגיע לנו להיות מאושרים. חלק מהתהליכים הפסיכולוגיים בדיכאון שמתרחשים בדיכאון עשויים להוביל אותנו למסקנה שלא מגיע לנו להרגיש טוב. אדם הסובל מדיכאון לרוב יחשוב באופן שלילי על עצמו, על העולם ועל העתיד. הקוגניציות השליליות של הדיכאון משפיעות להזין את עצמן בלופ – "כי אז אם אני חושבת שאני רעה או לא טובה, כנראה לא מגיע לי טוב". אם נעצור רגע לחשוב מי הוא אדם טוב? האם אני יכולה לדמיין אדם מאוד קרוב אלי שירגיש כך ואגיד לו שמגיע לו לסבול? האם העולם מתחלק לטוב ורע ומי שטוב הוא רק טוב? אם הגעתם למסקנה שלא מגיע לכם להרגיש טוב – אז זו דווקא  סיבה מאוד טובה ללכת לטיפול ולהיעזר במטפל בבחינת המסקנה הזו. 

 

לימדו אותנו שהחיים הם לא פיקניק וזה נכון. יש סבל פסיכולוגי וגופני בלתי נמנע. תחשבו על ילד קטן, נניח בן שנתיים שמתחיל לנוע במרחב  ולקבל את החופש שלו – הוא שמח ומתלהב עד שהוא נופל. הילד הזה ייפול לא מעט עד שילמד ללכת ויחזק את שרירי היציבה שלו, אבל בדרך הוא יסבול. אפשר לראות סבל כמעט בכל שלב התפתחותי בחיינו: תחשבו איך הרגשתם כשעברתם לתיכון – כנראה שבנוסף להתרגשות והשמחה היו שם גם חששות, פחדים וחוסר וודאות. אז נכון שלא כל כאב דורש מאתנו טיפול ואת רוב הכאבים שיש במהלך החיים אנחנו מצליחים לעבור ללא עזרה מיוחדת, אך כשהכאב נמשך לזמן ממושך, כשהוא משפיע על היחסים הבינאישיים שלנו או פוגע בנו באופן משמעותי, רצוי וכדאי לפנות לעזרה.  

 

אז למה לפנות לטיפול? מה המטרה? 

האמת שזו שאלה שיש עליה כל כך הרבה תשובות וחוויה של טיפול יכולה להיות כל כך שונה בין אדם לאדם, אבל אני אנסה לתמצת כאן כמה סיבות מכמה פרספקטיבות. קודם כל השאיפה בטיפול היא ליצור מרחב בטוח, לא שיפוטי ומכיל שמאפשר לאדם להיפתח ולבחון את האתגרים בחייו, את הבחירות שהוא עושה. המרחב הטיפולי מהווה מקום וזמן לעצור ולבחון מה למד המטופל מההתנסויות שלו בחיים וכמה הדברים שלמד בעבר תקפים לגביו כיום. 

המושג למידה בהקשר הזה יכול להישמע אמורפי ולא ברור, אז אנסה לתת דוגמא: נניח שבתור ילדה חוויתי חרם חברתי ונפגעתי מהחברים שלי, ההתנסות הזו יכולה להוביל אותי ללמוד שאי אפשר לסמוך על חברים. למרות שהאירוע התרחש כשהייתי בת 9 אני עלולה להמשיך עם הלמידה הזו גם לחיי הבוגרים וזה ישפיע על המערכות יחסים שלי עם החברים שלי והרבה פעמים ארגיש לא מסופקת מהן. הלמידה הזו כילדה היא לא שגויה, אך היא לא לגמרי מדויקת- מאוד יכול להיות שהילדים בכיתה לא היו ראויים לאמון שלי, אך האם זה ניתן להכללה על כל האנשים? האם אמון נמדד באפס או מאה אחוז אמון? 

תחשבו על סיטואציה יומיומית פשוטה, אתם הולכים למכולת השכונתית לקנות חלב – האם תקפידו בכל פעם לבדוק את העודף שקיבלתם? למה לא? כי אתם כנראה סומכים במידה מסוימת על המוכר שהוא לא ירמה אתכם. זה לא אומר שאפשר לספר לו את כל סיפור חייכם ולסמוך עליו עם מידע רגיש אבל יש שם כנראה רמה מסוימת של אמון כי גם אמון באנשים שונים נמצא איפה שהוא על הרצף בין 0 ל 100. אנחנו כל החיים שלנו חווים דברים ולומדים מהחוויות האלו, אך כבני אדם אנחנו מאוד רגישים לטעויות ולאי דיוקים. טיפול הוא מרחב לבחון האם מה שלמדנו אכן תקף עדיין במציאות וכיצד הלמידה הזו משפיעה על חיינו כיום. 

בני אנוש הם יצורים חברתיים, אנחנו מושפעים מאוד מהקשרים הבינאישיים שלנו והרבה מהאתגרים שניתקל בהם יהיו בתוך מערכות היחסים שלנו. גם בטיפול יש יחסים בין מטופל למטפל והקשר הטיפולי יכול להוות מרחב להתנסות אחרת של קשר, וללמוד על אפשרויות שונות בתוכנו ועם אחרים משמעותיים בחיינו. ישנם כל כך הרבה שינויים שיכולים להתרחש במרחב כזה. הרבה אנשים שמגיעים למצבי משבר יכולים לחשוב שאם יכירו אותם באמת לא יאהבו אותם (מחשבות שליליות על עצמי בדיכאון). בקשר טיפולי מיטיב אתם תוכלו למצוא, לפעמים אפילו להפתעתכם, את המטפל שלכם אמפתי גם לדברים לא פשוטים שחוויתם ושאתם אפילו לא מקבלים בתוככם. 

אחת התחלואות הקשות ביותר לדעתי כיום היא בדידות. ככל שאנחנו מתקדמים טכנולוגית, יש פחות ופחות צורך באינטרקציה אנושית פרונטלית. אנחנו מדברים עם בוטים ופותרים בעיות בהקלדה קצרה. הקדמה אמנם חוסכת לנו הרבה זמן, משאבים, כסף ועוד, אך המחיר הוא שאנחנו חשופים פחות לאנשים וזה עלול להקשות עלינו ביצירת קשרים חדשים. אנחנו מתנהלים היום בקשרים חברתיים במדיה חברתית, אך החשיפה שם גורמת לנו להציג רק חלקים מסוימים שלנו, כאלו שאנחנו יודעים שיגרפו תגובות חיוביות לרוב. כמה פעמים ראיתם מישהו מפרסם את העובדה שהוא התגרש מאישתו או פוטר מהעבודה? הטיפול יכול לספק מענה, לפחות חלקי, לבדידות שלנו וללמוד באמצעות הקשר הטיפולי איך לפנות לאחרים בצורה יותר אדפטיבית כדי להפיג את בדידותינו. 

המטרה של הטיפול היא לא חד ממדית ואחידה לכל אחד. הטיפול אמור לעסוק במה שמטריד אותך – במה שאתה חושב שאתה רוצה לשנות. התפקיד של המטפל יהיה לסייע לך לנסח את המטרות שלך, להבין את הקשיים והאתגרים שיכולים להיות בדרך ולתמוך בשינוי שאתה רוצה להשיג. אני גם אוסיף, שלא צריך להגיע למשבר משמעותי כדי להגיע לטיפול, לפעמים יש משהו ספציפי קטן שמטריד אותנו ויכול להיות שבמקרה כזה נעזר רק בכמה פגישות בודדות. מחקרים מראים ש 70% מהאנשים שפנו לטיפול הרגישו מסופקים ממנו והרגישו שיש ההטבה במצבם. 

הטקסט הזה נכתב כאמור מניסיון אישי והבאתי את הדעה האישית שלי. ישנן לא מעט גישות טיפוליות ומעצם כך שגם מטפלים הם אנושיים בעלי דעות ותפיסות שונות החוויה מולם יכולה להיות שונה או אחרת מרוח הדברים כאן. אני מקווה שאם הגעתם לחלק הזה הצלחתם להבין אם יש לכם חסמים לטיפול או אם טיפול זה בשבילכם. ואם תרצו – מוזמנים לפנות אלינו להתייעצות לגבי התחלת טיפול. 

*המאמר נכתב בלשון זכר לצורכי נוחות בלבד, אך מתייחס לשני המינים.  

על הכותבת – מאיה בן כהן, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית

ד״ר דני דרבי
פסיכולוג קליני מומחה ודוקטור למיניות האדם. מומחה לטיפול בטראומה. המנהל הקליני של מרכז קוגנטיקה.
ד"ר אליזבת וצלר
פסיכיאטרית בכירה, מנהלת מחלקת פסיכיאטרית נשים במרכז הירושלמי לבריאות הנפש (איתנים).
שרה הרמתי
פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית וחברת צוות בכירה במרכז קוגנטיקה ומרכז הל"ר לפסיכולוגיה רפואית.
פרופ' גיא דורון
פסיכולוג קליני ומרצה בבינתחומי הרצליה. בוגר לימודי פסיכולוגיה קלינית ו- PhD באוניברסיטת מלבורן.
עדי כהן
פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה, מנהלת המרכז לטיפול ממוקד דימוי גוף, מנהלת שותפה בקומה השישית
ענבר פריד צאיג
פסיכולוגית קלינית מומחית, מנהלת המרחב הנשי

לכל אנשי הצוות הבכיר לחצו כאן