ילד שלי מוצלח (או שלא??)

רוב ההורים יעידו כי משאת נפשם היא שהילד שלהם יהיה מאושר ולא יחווה סבל ומצוקה. דוגמא לכך ניתן למצוא באמרה השגורה בפי הורים רבים: "העיקר שהוא מבסוט". אכן, בתור הורים נעשה כל שביכולתנו בכדי שהילד שלנו יהיה שמח בחלקו. אולם, ישנם מקרים בהם ההורה עושה מאמץ מיוחד ואף מוגזם בכדי שהילד יחווה כמה שיותר חוויות חיוביות ויהיה מוגן מפני חוויות שליליות, עד כדי התעסקות יתרה בהצלחה או במידת האושר של הילד. במאמר זה נדון במצבים בהם העיסוק בילד יוצא מכלל שליטה ובמקום להועיל להורה ולילד, הוא עושה בדיוק את ההיפך.

למשל, אב אשר מודאג מיכולתה של בתו להתקבל למוסד אקדמי יוקרתי בעתיד, עלול להיות עסוק באופן בלתי פוסק ברמת האינטליגנציה שלה. באופן דומה, אם שרוצה להבטיח שבנה לא יחווה דחייה חברתית, תדאג להופעתו החיצונית ולכישוריו החברתיים יתר על המידה. לעיתים דאגות נפוצות שכאלה יהפכו למושא העיסוק העיקרי של ההורה, שימצא עצמו בוחן באופן חוזר ונשנה את המראה החיצוני, תכונות האישיות או ההתנהגות של הילד. במידה והעיסוק הנ"ל הופך לחזרתי, צורך זמן (מעל לשעה ביום, לדוגמה), גורם מצוקה משמעותית לאדם ופוגע בתפקודו היומיומי, ניתן להבין אותו כסוג של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). כאשר OCD מופיע בהקשר של מערכות יחסים קרובות, נסווג אותו כהפרעה טורדנית כפייתית ביחסים (או: Relationship obsessive compulsive disorder; ROCD).

ROCD – אובססיות שמופיעות במגוון סוגי מערכות יחסים

עד כה, ROCD נחקר בעיקר בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות. במקרים אלו מושא הסימפטומים האובססיביים הינו הפרטנר הרומנטי ו/או מערכת היחסים. דוגמאות לסימפטומים של ROCD כוללות מחשבות חזרתיות (האם בן הזוג שלי חכם מספיק? האם אני באמת אוהבת אותו?), דימויים (שחזור של מראה בן\ת הזוג ביום 'שיער רע') ודחפים (כמו הדחף לעזוב את בן\ת הזוג בשל המחשבות הטורדניות הללו). האדם הסובל מ-ROCD מכיר בכך שהעיסוק במערכת היחסים ו/או בתכונות בן\ת הזוג הינם מוגזמים, אך התחושה היא שלא ניתן לעצור את ההתעסקות בנושא. מאחר והעיסוק המתמיד ב-ROCD גורם למצוקה משמעותית, נעשים מאמצים נואשים לנטרל את המחשבות או לבחון את תקפותן. למשל, השוואות חזרתיות לפרטנרים רומנטיים אחרים או למערכות יחסים קודמות, חיפוש אחר הרגעה מחברים ובדיקות חוזרות ונשנות של טיב מערכת היחסים או איכויות הפרטנר. למרבה הצער, ניסיונות הנטרול והבדיקה (שמכונים טקסים) יקלו על המחשבות בטווח הקצר (במקרה הטוב), אך לטווח הארוך הם ישמרו את העיסוק הכפייתי בזוגיות. זאת מכיוון שביצוע הטקס לא מאפשר לאדם ללמוד כי הוא יכול לשאת את המצוקה הנלוות למחשבות האובססיביות ולדחפים.

הפרעה אובססיבית בילדים

אובססיות דומות יכולות להופיע במערכות יחסים משמעותיות נוספות, למשל במערכת יחסים בין הורה לילד. אמנם העיסוק הכפייתי של ההורים בילדיהם שונה ברמת התוכן מהעיסוק שתואר בהקשר של זוגיות, אך דומה בצורתו ובמידת המצוקה הנלוות לעיסוק בפרטנר הרומנטי. דוגמאות לתחומים בהם מתמקד העיסוק האובססיבי בילד הינן אינטליגנציה, מראה חיצוני, יכולת חברתית ורמה מוסרית. למשל, ההורה עשוי להיות עסוק באובססיביות בשאלה: "האם הילד שלי חכם מספיק"? ולחפש הרגעות בנושא, כלומר לחפש עוד ועוד הוכחות לכך שהילד שלו אכן חכם. ההורה יכול לנסות להיזכר במקרים בהם הילד הפגין אינטליגנציה גבוהה, או ייזום כל פעם מחדש שיחות עם הורים אחרים לגבי הביצועים של ילדיהם, בכדי להשוות לאלו של הילד שלו. בהתאם לחוויה ב-OCD, גם כאן המחשבות גורמות למצוקה רבה ולעיתים מנוגדות לחוויה של האדם הסובל מהן ("אני יודע שהילד שלי מצליח בבית-ספר, אך אני לא מצליח להפסיק להטיל ספק באינטליגנציה שלו). חשוב לציין שזהו אינו ספק "רגיל" שניתן לחיות עמו בשלום. ב-OCD הספק מגיע בדמות שאלות ותהיות חוזרות ונשנות (למשל, "האם הבן שלי מספיק חכם?"), אשר לא מצליחות לקבל מענה. מדוע? הדבר קשור באופן בו עובד המנגנון האובססיבי: כאשר מתעורר בקרב האדם ספק כלשהו, הוא חווה תחושה לא נעימה ובתגובה מנסה להרגיע או לפתור את הספק המקורי. כך למשל, ההורה יחפש הוכחות לכך שבנו מספיק חכם דרך בדיקות שונות, כגון השוואתו לילדים אחרים, שחזור מצבים בהם הפגין חוכמה וכדומה. אולם, נמצא שככל שאדם בודק דבר מה, כך הוא פחות ופחות בטוח לגבי מושא הבדיקה. התוצאה היא שהעיסוק הכפייתי באינטליגנציה של הילד למעשה מעצים את חווית הספק במקום להרגיע אותה, והניסיון לפתור את הבעיה הופך לבעיה עצמה!

הורים עסוקים במחשבות על פגמים של ילדיהם

מחקר שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה בחן סימפטומים של OCD ביחסי הורה-ילד, ואת הקשר שלהם לדיכאון ולסטרס הורי. במסגרת המחקר, 350 הורים מילאו שאלונים הבודקים את התחומים הנ"ל. תוצאות המחקר הדגימו כי כ-10% מההורים עסוקים במחשבות חזרתיות על פגמים של ילדיהם במשך 1-3 שעות ביום(!). כמו כן, נמצא כי העיסוק הכפייתי בילד קשור לרמת דיכאון ולסטרס בקרב ההורים. החוקרים הסיקו שככל הנראה, הסימפטומים האובססיביים פוגמים ביכולתו של ההורה ליהנות מחוויית ההורות ואף מזיקים ליחסים שבין ההורה לילד. למשל, סביר שההורה ימצא עצמו עסוק בבדיקה של הילד שלו בכדי לשכך את הספקות הטורדניים, במקום בחוויה של משחק או בילוי כלשהו עם הילד. כך, ההורה יהיה פחות נוכח באינטראקציה עם הילד ובוודאי יתקשה ליהנות ממנה. בנוסף, ייתכן שהילד יחוש כי ההורה מוטרד יתר על המידה בנוגע לתכונותיו, מה שעלול להשפיע לרעה על תחושת הביטחון שלו. לדוגמא, שלי, בת 40, סובלת מ-OCD המתמקד בכישוריו החברתיים של מיכאל, בנה בן ה-9. היא עסוקה באופן כפייתי בשאלה האם מיכאל מקובל וחברותי מספיק. בתגובה לכך שלי מנסה לעקוב אחר הפופולאריות שלו בקרב ילדים אחרים (היא שואלת אותו כמעט כל יום האם הוא הוזמן לבתים של חברים לכיתה אחרי הצהריים), ומשווה את הסטטוס החברתי שלו לזה של חבריו. דמיינו לעצמכם את התחושה המתעוררת אצל מיכאל בעקבות עיסוקה של אמו: כנראה שהוא בעצמו יתהה על יכולותיו החברתיות ויחוש פחות ופחות בטוח בנושא.

העיסוק הכפייתי בילד מביא עמו פעמים רבות תחושות של אשמה ובושה בקרב ההורים, וגורם להם לפקפק לא רק בילדיהם, אלא גם בטיב ההורות שלהם. יש לציין כי עיסוק מוגבר בהורות הינו מנת חלקם של הורים רבים ואינו מוגבל להורים המתמודדים עם OCD. על כן, יש לבחון את הסימפטומים של OCD ביחסי הורה-ילד בהקשר תרבותי נרחב יותר של תופעה ההולכת וגוברת בתקופתנו – "פולחן ההורות". עיון בספרות הפופולרית ובתקשורת ידגים כי ישנן ציפיות חברתיות גבוהות מאין כמותן מההורים, המציבות רף חדש של הצטיינות (דוגמא קיצונית לכך ניתן לראות במערכון זה). בספרם "דור ה-Y כאילו אין מחר", גורסים הסוציולוגים תמר ועוז אלמוג כי הפסיכולוגיה הפופולרית לימדה אותנו שגיל הילדות הינו קריטי ביותר להתפתחות האישיות, וכל טעות שתעשה בשלב זה עלולה לגבות מחיר כבד בהמשך. דבר זה מוביל לדריכות יתר בקרב הורים רבים בהקשר לגידול ילדיהם ומגביר את הספק העצמי ואת חוסר הביטחון בדבר מסוגלותם ההורית. חשוב לזכור כי כאשר מדובר ב-OCD, העיסוק הכפייתי בילד אינו מרמז על בעיה הקשורה למסוגלות הורית, ולכן מומלץ לפנות לטיפול המתאים המתמקד בסימפטומים הטורדניים כפייתיים.

טיפול מותאם – מעניק כלים להתמודדות

לסיכום, סימפטומים טורדניים כפייתיים המופיעים בהקשר של יחסים בין הורה לילד עלולים להיות ביטוי של הפרעה טורדנית כפייתית ביחסים. ככאלה, הם גורמים מצוקה משמעותית לסובל\ת מהם ואף לסביבתו\ה. במידה ואתם מזהים את עצמכם או אנשים הקרובים אליכם במאמר זה, מומלץ לפנות לטיפול המותאם לבעיה. טיפול כזה יכול להעניק כלים יעילים להתמודדות עם הסימפטומים ולהוביל להקלה משמעותית במצוקה ולשיפור החוויה היומיומית מול הילד ובכלל. קדימה! למה אתם מחכים?

ביבליוגרפיה:

Doron, G., Derby, D., & Szepsenwol, O. (2017). “I can’t stop thinking about my child's flaws”: An investigation of parental preoccupation with their children's perceived flaws. Journal of Obsessive-Compulsive and Related Disorders, 14, 106-111.

 

ד״ר דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחה מדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ובשנים האחרונות לצד דברים אחרים הוא עוסק במחקר וטיפול ב OCD. בנוסף ד"ר דרבי מנהל את מרכז הל"ר לפסיכולוגיה רפואית. ד"ר דרבי הוא בוגר התוכנית ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת הרטפורד בקונטיקט ולימודי דוקטורט במכון לחקר מיניות האדם בסן פרנסיסקו.

 
תפריט