חרדה חברתית ועזרה לאחרים

פעמים רבות מצקצקים על ההמון האדיש, על כך שעוברי אורח לא יסייעו לאדם שנקלע לצרה ברחוב. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת UNL בנברסקה, ארה"ב, מציע הסבר אחר: לא אדישות, אלא חרדה חברתית.

סקוט סולנברג, גנטיקאי שהוביל את המחקר, מספר כי גן הנקרא 5-HTTLPR משפיע על האמיגדלה, האזור המוחי האחראי על תחושת סכנה ואיום. אנשים שגן זה פעיל אצלם הם בעלי סבירות גבוהה יותר לפרש מצבים חברתיים עמומים כמסוכנים מאנשים שגן זה אינו פעיל אצלם.

במחקר השתתפו קרוב ל-400 סטודנטים. הם מילאו שאלונים שבדקו את מידת החרדה החברתית שלהם ונכונותם לסייע לזרים, ונלקחו מהם דגימות שנועדו לבדוק אם הגן פעיל אצלם או לא. כאמור, נמצא קשר בין חרדה חברתית לנכונות לעזור לאחרים.

מדוע אנשים עם חרדה חברתית היו פחות נכונים לעזור לאחרים? הסיבה אינה מוסריות או אכפתיות נמוכות משל אחרים, אלא האופן בו הם מפרשים את המצב וההערכה שלהם לגבי מה יקרה אם הם יגישו עזרה. פרשנויות אלו מובילות לכך שהם מחליטים לא לסייע או מתלבטים ארוכות. לא פעם שמענו אנשים עם חרדה חברתית מספרים בצער על מקרים בהם רצו לסייע, אך החשש שלהם מנע מהם, או שההזדמנות לעזור עברה עד שהם הגיעו להחלטה. פעמים רבות מקרים אלו אינם עוזבים אותם מהר, והם מהרהרים בכך זמן ממושך ומייסרים עצמם על כך שלא נחלצו לעזרה.

ניקח למשל דוגמאות למצבים יומיומיים בהם אפשר להגיש עזרה: לעזור לאדם שסוחב מזוודה להעלות או להוריד אותה במדרגות, לקום לקשיש באוטובוס, לעזור לאדם שאינו מצליח להסתדר עם המכשיר שנותן את מספרי התור במוסד ציבורי וכן הלאה. אנשים ללא חרדה חברתית לא יקדישו לכך מחשבה רבה, ואם ימצאו לנכון לעזור הם פשוט יעשו זאת. לעומתם, אנשים עם חרדה חברתית יראו איך המצב עלול להפוך למסוכן או מביך והדבר יפחית את מוכנותם לסייע. כך למשל, אדם עם חרדה חברתית יכול לחשוב שלא יצליח להפעיל את המכשיר לתור ויובך, שהקשיש יפגע מכך שרואים אותו כחלש, שהאדם עם המזוודה ידחה את הצעת העזרה בצורה תוקפנית וכן הלאה.

החוקרים מסבירים כי המצב אינו מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. קיום הגן מגביר את הסבירות לחרדה חברתית וקושי לסייע לאחרים, אך אינו קובע זאת באופן מוחלט, והדרך בה האדם גדל וחוויות שעבר לאורך חייו הם בעלי השפעה חשובה. ואכן, רבים מהמשתתפים במחקר לא היו בעלי חרדה חברתית ולא נמנעו מלעזור לאחרים למרות שנמצא אצלם גן פעיל. החוקרים מסיקים מכך כי טיפול בחרדה חברתית יכול להגביר הסבירות שאנשים יהיו מוכנים לעזור לאחרים.

רוצים לעזור לאחרים אך חוששים? הנה תרגיל קטן שלא יפתור את הקושי, אך יכול לתת חומר למחשבה. חשבו על מקרה בו רציתם לסייע אך נמנעתם מכך בגלל חשש או על מקרה מעין זה שיכול לקרות בעתיד וענו על השאלות הבאות:

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? תנו למחשבה שלכם להתפרע וללכת גם לכיוונים מוגזמים – כל האוטובוס יצחק עליכם,האדם שהצעתם לו עזרה יצעק ויקלל אתכם?

• מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות? גם כאן, לכו לדבר הכי טוב שיכול לקרות, גם אם הוא לא נראה לכם ריאלי.
• מה הדבר הכי סביר שיקרה? כאן חזרו למציאות ותחשבו על התרחיש הבנאלי והסביר ביותר, למשל שתעזרו לאדם לקחת את המזוודה, אולי הוא יהיה נבוך ויגיד לרגע שאין צורך, אך אם תמשיכו הוא יתרצה, יודה לכם בסוף וכל אחד ילך לדרכו.
• מה ההסתברות שהייתם נותנים לכל תסריט? כלומר, אם יש 100% שאחד מהם יקרה, איך הייתם מחלקים את האחוזים בין כולם?
• לאיזה מהאפשרויות התסריט שרץ לכם בראש הכי דומה? מה ההסתברות שהוא יתרחש?

אם אתם רואים שאתם נוטים לכיוונים שליליים ופחות סבירים התאמנו כדי לשנות זאת. קבעו זאת כהרגל לשאול את עצמכם את השאלות הנ"ל שהמחשבה שלכם נודדת לכיוון שלילי. הסתכלו על אחרים שמסייעים לזרים וראו מה התגובות השכיחות ביותר. אם תתמידו בכך, סביר להניח שלאט לאט תיווכחו שהפרשנויות שלכם שליליות ומרחיקות לכת, ובפועל המציאות חיובית יותר. אין הדבר אומר שלא קיימים סיכונים או שכדאי להיחלץ לעזרה בכל מקרה. יש חשיבות לבחינת המצב וזיהוי סכנות, כך למשל אם אתם נתקלים באלימות, למשל שומעים צעקות מבית קרוב, יתכן מאוד ועדיף שתזמינו משטרה מאשר שתדפקו בעצמכם על הדלת, ואם אתם נקלעים לסביבה של תאונה ואינכם בעלי הכשרה רפואית, יתכן ותגרמו לנזק אם תנסו לסייע ועדיף להזמין אמבולנס ולחכות. אולם רוב המקרים אינם מקרי קיצון, הסבירות לנזק ממשי  כמו תקיפה פיזית אומנם קיימת – אך נמוכה יחסית.