שלפוחית ביישנית – סיפור אישי

קושי עם שירותים ציבוריים

"השירתי מבט למראה, שאפתי לריאותיי את ריח חומר הניקוי הזול שעמד באוויר ואמרתי לעצמי בגאון: נעים מאד,אני שירה, ואני פיפי-פובית"

אחרי 24 שנות קיום הגעתי סוף סוף להכרה החותכת, החד משמעית והכואבת שלא ניתן עוד להמשיך להכחיש: יש משהו קצת חריג בסירוב המוחלט של הגוף שלי לעשות פיפי במקומות ציבוריים. התרגיל ידוע: אני נמצאת מחוץ לבית כמה שעות, אוכלת , שותה, מבלה, ואז מגיע הרגע הבלתי נמנע בו השלפוחית שלי מאותתת לי שהגיע הזמן להתרוקן. זה מתחיל באיזשהו עיקצוץ קטן מכיוון הבטן, שממנו אני כמובן מתעלמת בנון-שלנט. לאט לאט העיקצוץ הקטן מתגבר ולבסוף מגיע לידי כאב שמרגיש כמו אקוואריום כרישים היושב לי בתוך השלפוחית.

כל אדם נורמאלי היה קופץ לשניה לשירותים וסוגר עניין תוך שתי דקות, אך לא אני, הו לא! אני דוחה בכל מחיר את רגע המפגש עם החרסינות, כי אני יודעת שצפוייה לי סאגה מתמשכת של עשרים דקות מינימום, סיפור בהמשכים, רומן קורע לב שמסתיים 300 עמודים מאוחר מדי, ובדרך כלל בכישלון. אז בדרך כלל אני מחכה כמה שאפשר, עד הרגע בו אני מתחילה להעדיף עקירה כירורגית בלי הרדמה על פני עוד שניה אחת כזו.

ואז אני הולכת לשירותים.

בעקבות המצב הזה יצא לי לפתח לאורך השנים מערכת יחסים מאד אינטימית עם השלפוחית שלי: אני מדברת על ליבה, מנסה לשכנע אותה, שרה לה שירים, משדרת לה תדרים של חופש ושחרור ובאופן כללי עושה הכל כדי לעודד אותה, אבל קשה להגדיר את הניסיונות האלו כאפקטיביים. אני מדמיינת מפלים, מפזמת לעצמי "מים מים בששון" ומחקה קולות של נחל מפכה, אבל כלום. הסיכוי היחיד שלי הוא להגיע הביתה, לטריטוריה שלי, שם אני והשלפוחית חוגגות את שלטוננו בעליצות בטקס פיפי ממלכתי (שכולל בעיקר ריצה היסטרית ואחוזת-אמוק לכיוון השירותים ומסתיים בהקלה עילאית ושירת מלאכים).

בנוסף פיתחתי שלל פטנטים שיעזרו לי להימנע ממפגשים אפלים עם חרסינות ציבוריות, למשל, אני שותה מעט ככל האפשר (אלא אם כן אני בבית) ומתכננת את הזמן שלי ככה שלא אהיה מחוץ לבית יותר מדי שעות . הפטנטים שלי נעים על סקאלה מגוונת הכוללת בקצה האחד פתרונות בנאליים ושגרתיים (כמו אלו שתוארו לעיל) ובקצה השני סטרט-אפים מטורפים שפיתחתי בהשקעה ויצירתיות מרובות, ואני ברצינות מקווה לרשום עליהם פטנט יום אחד : למשל, אם אני אצל חברה ופתאום צריכה ללכת לשירותים אני מבקשת ממנה שתדליק את הרדיו, מחכה עשר דקות ואז מודיעה באגביות שאני הולכת לרגע לשירותים. אם אני במסעדה או מסיבה ומתעכבת המון זמן בשירותים עד שהגברת שלפוחה תחליט לשתף פעולה, אני חוזרת בהכרזה על ה"תור" הענק שהיה בכניסה לשירותים, כדי שלא יחשבו שהייתי שם המון זמן. ועוד כהנה וכהנה פתרונות מופלאים, האפשרויות רבות מיני ים! באמת חבל שאי אפשר לאצור ולשווק את כל הידע הזה, הייתי עושה מיליונים ומקימה אגודה למען נפגעי השירותים הציבוריים.

אם פיפי נופל לאסלה ואין בסביבה איש שישמע אותו, האם השתנתי?

לא ברור לי למה זה לא הולך, אני רק יודעת שלפיפי שלי יש סטנדרטים מאד גבוהים לגבי המקומות בהם הוא מוכן לפרוץ החוצה, והם בדרך כלל כוללים פרטיות מוחלטת וודאות טוטאלית שאין נפש חיה ברדיוס של ארבעים מטרים. זה ממש לא עניין של סטריליות או היגיינה, בכל זאת הסתובבתי חצי שנה בדרום אמריקה, זו פשוט המחשבה הבלתי נסבלת שבתא שלידי יש עוד מישהי, והיא עלולה לשמוע את הקונצרט שלי ולרכל עליי עם עצמה. אני יודעת שבעצם אין במה להתבייש, וכולם עושים פיפי לפעמים ובלה בלה בלה. בפועל זה לא עוזר לי. ומילא הסבל הנורא שלי מהעניין, עם זה אני עוד יכולה להתמודד, אבל חוסר הלגיטימציה המוחלט שהחברים הקרובים לי (שמכירים את הבעיה שנים) נותנים לבעיה שלי. מה הסיפור? אם יש קלסטרופוביה ויש אגרופוביה

למה אי אפשר שתהיה פיפי – פוביה?!

שנים ארוכות של הכחשה הגיעו לקיצן יום אחד, ממש לא מזמן, כשהיה לי ראיון עבודה חשוב במגדלי עזריאלי בתל אביב. הקפדתי להדפיס בבית עותק של קורות החיים, לבשתי משהו שמשדר "אני מקצועית וייצוגית אך לא תבניתית" והגעתי למקום עם רמת אמביציה שלא הייתה מביישת את דונאלד טראמפ ביום טוב. נשארו לי עוד חמש דקות עד הפגישה, ופתאום זה הגיע. העיקצוץ המוכר מכיוון הבטן התחתונה. אלא שהפעם הוא הפך בן רגע למה שאני מכנה "פיפי-בכי". אם אני לא מתרוקנת עכשיו אני מתאבדת. לא!!! חוש הצדק שלי זעק לעזרת בורא עולם. רק לא עכשיו!!! אני אעשה הכל. אני אתחיל לבקר את סבתא. אני אפסיק לעשן. אני אתן הוראת קבע לליב"י. אני אעזור לזקנות לחצות את הכביש. רק תעשה שאני לא אתקע עכשיו עשרים דקות בשירותים. בחיל ורעדה התקרבתי לכיוון השירותים הציבוריים, מגייסת לטובתי כל טכניקת הירגעות שאי פעם נקרתה בדרכי ומזמרת "אום שאנטי" בלחש.

או שבורא עולם היה עסוק בדברים אחרים או שהוא לא אהב את המחווה הבודהיסטית שלי, אבל כך או כך, שוועתי לא נשמעה. נכנסתי פנימה, ניסיתי וניסיתי, וכלום. הדקות חלפו, אני כבר באיחור, יודעת שאין סיכוי שאצליח לשבת בפגישה שתארך שעה אם לא אפטר מהמטרד הזה קודם, ואין דבר אחד על פני כדור הארץ שאני יכולה לעשות כדי לקדם את העניין. השלפוחית שלי מתביישת. אלא שיחסית ליצור ביישן, היא דווקא שולטת באסרטיביות בכל הישות הזאת שנקראת שירה. שפחה נרצעת שכמותי.

מיואשת, מוכת אכזבה ומושפלת יותר מאי פעם, יצאתי מן התא ונשענתי אל הכיור. לבסוף לקחתי נשימה עמוקה, הישירתי מבט למראה, שאפתי לריאותיי את ריח חומר הניקוי הזול שעמד באוויר ואמרתי לעצמי בגאון: נעים מאד, אני שירה, ואני פיפי-פובית.

לפגישה איחרתי בעשרים דקות, התפתלתי מכאב עד שנגמרה ושידרתי נינוחות בערך ברמה של רוצח סידרתי על כיסא חשמלי. טסתי באיילון כל הדרך הביתה, אל אסלתי המוכרת והאהובה, וכמובן שאת העבודה בסופו של דבר לא קיבלתי.

האירוע הזה גרם לי להבין שיש לי בעיה שאולי נראית שטותית ומצחיקה, אבל הנה, עובדה שהיא פוגעת בי באופן משמעותי. את הפתרון עוד לא מצאתי, אבל אומרים שהבנת הבעיה היא כבר חצי מהדרך, לא? אז מהיום אני מכירה בכך שיש לי בעיה שדורשת טיפול. מעתה אימרו, שירה, פיפי-פובית.

לתאום פגישת הערכה התקשר/י
1-800-657-657

מידע נוסף שיכול לעניין אותך

phone

Call Now Button