פוסט טראומה – איך זה נראה?

ptsdדוד עבד כקצין ביטחון בחברת היי-טק גדולה. בגיל 46, הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. דוד מסור מאוד לעבודתו, והוא נמצא בה שעות רבות. עם זאת, הוא מנסה לבלות זמן רב ככל האפשר עם משפחתו, בעיקר בערבים ובסופי שבוע. מכיוון שכך מתחיל דוד את יום עבודתו מוקדם מאוד בבוקר.

בסיום אחד הימים העמוסים שלו, עלה דוד על רכבו כדי לנסוע הביתה. הוא היה עייף במיוחד וטרוד במחשבות על סדרת המטלות שלא הספיק היום ונאלץ לדחות למחר. דוד לא זוכר אם היה עסוק במחשבות או אולי אפילו נרדם לרגע, אך עדי ראיה מספרים שבאחת הפניות הוא סטה מנתיב הנסיעה שלו, הרכב ירד מהכביש התהפך מספר פעמים ונחת על הגג. דוד מצא את עצמו לכוד ברכב ההפוך. הוא נחבט קשות, אך לא איבד את ההכרה. ריח דלק מילא את החלל, וגרם לו לחשוש שהרכב עומד להתפוצץ. הוא ניסה לחלץ את עצמו אך למרבה הפחד גילה שהוא לכוד. מבוהל, הוא המתין לחילוץ. נהגים אחרים שראו את התאונה התקרבו וקראו מיד לכוחות ההצלה. לדוד נדמה היה שהזמן לא זז. היתה לו הרגשה חזקה שבכל רגע הרכב עומד להתפוצץ. הוא חיכה, חסר אונים לחילוץ. בסופו של דבר חולץ דוד בשלום. הוא הועבר לבית החולים לסדרת בדיקות, שבסופן הסתבר שלמרבה המזל הוא רק נחבל ואין לו פציעות או פגיעות המצריכות השגחה רפואית, והוא שוחרר עוד באותו ערב לביתו.

מירי, אשתו של דוד, הגיעה לאסוף אותו מבית החולים, מודאגת, אך שמחה לראותו בריא ושלם. הם חזרו יחד הביתה, ומירי דאגה שהוא ישכב מיד לנוח ולישון. דוד התקשה להירדם. שוב ושוב ניסה להיזכר ברגעים שקדמו לתאונה. מדוע הוא סטה מהנתיב? איך קרה שדוקא הוא, עם ניסיון נהיגה של שנים ארוכות, בכביש ובשטח, עשה טעות כל כך בסיסית? שוב ושוב, הוא נזכר ברגעים הארוכים בהם היה לכוד במכונית, רגעים שנדמו לו כמו נצח. שוב ושוב שמע את עצמו צועק לעזרה, בטוח שהרכב יתפוצץ.

מירי לא הצליחה לשכנע את דוד לקחת כמה ימי חופש כדי להתאושש. אך כבר בימים הראשונים, גילה דוד שהוא מתקשה להתרכז. העובדים שלו סיפרו שהוא הפך עצבני מאוד, רגזן ומתפרץ בקלות. המנהל של דוד הציע לו מיד רכב חלופי אך דוד גילה שהכניסה אליו מעלה בו מיד את זיכרונות ההתהפכות והחבטה. ברגע שסגר את דלת המכונית הרגיש שהוא שוב לכוד בתוכה. בסופו של דבר החליט דוד שלא לנהוג בינתיים.

בהתחלה חשב דוד שכל זה יחלוף במהרה, שהוא קצת לחוץ, ושהזמן יעשה את שלו. ככל שחלפו הימים, והקשיים נותרו כשהיו, החל דוד לכעוס על עצמו. מדוע הוא לא מצליח לשכוח הכל ולחזור לשגרה? מדוע תאונה קטנה, שיצא ממנה שלם, גורמת לו להרגיש גרוע מאי פעם? דוד זכר חוויות קשה שעבר, בצבא ובעבודה, ולא זכר תחושת שיתוק כמו זו שמלווה אותו עכשיו.

וכאילו הקשיים בעבודה לא מספיקים, דוד גילה שגם בבית העניינים השתנו. הוא לא הצליח ליהנות עם הילדים כמו פעם. ההתפרצויות שלו הרחיקו אותם, והוא לא מצא את הכוח לשחק ולהשתולל איתם כמו בעבר. יותר מכל הרגיש דוד שאין לו חשק: לא להיות עם הילדים, לא למשחקי הכדורסל השבועיים עם חבריו, ואפילו לא לאשתו.

באחד הימים הצליחה מירי לשכנע את דוד לנסוע לסופשבוע בצפון. בדרכם, עצרו מירי ודוד לתדלק. ברגע שפתחה מירי את דלת המכונית וריח הדלק נכנס, הציפו את דוד מראות התאונה. הוא הרגיש שהוא שוב שם, לכוד בתוך הרכב, ורצה לצעוק למירי שהיא צריכה לברוח, שהרכב עומד להתפוצץ.
החוויה הקשה הזו גרמה לדוד להחליט לפנות לטיפול מקצועי.

סיפורה של מיטל
מיטל היא בחורה צעירה, תוססת, ומלאת חיים. בגיל 23, לאחר טיול של שנה במזרח, היא מצאה דירת שני חדרים חמודה, והתחילה בלימודי מינהל עסקים. מיטל נהנית מאוד מהלימודים, ובהיותה טיפוס חברותי במיוחד, היא צירפה למעגל החברים שלה המון מכרים חדשים.

באחד הערבים של חופשת הסמסטר, הציע לה גידי, חבר מהלימודים, להצטרף אליו לסבב ברים. מיטל וגידי שתו הרבה. בסביבות 3 לפנות בוקר, החזיר אותה גידי הביתה, ואפילו הציע בנחמדות ללוות אותה לדלת. מיטל, שדאגה מיכולתו של גידי לנהוג אחרי כל כך הרבה בירות וקצת גראס, הזמינה אותו להיכנס לשתות קפה לפני שהוא נוסע הביתה. כשהתחילה להכין את הקפה, ניסה גידי לנשק אותה. מיטל ניסתה לעצור אותו אבל אז שינה פתאום גידי את עורו ותקף אותה מינית. מיטל ניסתה להתנגד, ללא הצלחה.

כשיצא מביתה, הלומה וכואבת היא נכנסה למקלחת ארוכה בניסיון לשטוף מעצמה את תחושת הגועל. אחר כך הלכה לישון. בבוקר קמה מיטל בהרגשה שהיא לא מאמינה שמשהו כזה קרה לה.

היא לא סיפרה לאף אחד על שאירע, ויותר מכל רצתה לשכוח מכל הסיפור. אבל בימים הבאים מצאה את עצמה מיטל מתעוררת מסיוטים על האונס, כשהיא שטופת זיעה. היא התקשתה לחזור לישון. מיטל החלה להמנע ממקומות הבילוי שאהבה כי הם הזכירו לה את הלילה הנורא. עם חלוף הימים, הלכה והסתגרה. היא הפסיקה לענות לטלפונים, והתרחקה מאנשים. היתה לה הרגשה שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד, בעיקר לא על גברים. מיטל חששה מאוד מסוף החופשה, ועם החזרה ללימודים היא הרגישה מצוקה רבה. היא חששה שגידי יפנה אליה ובסופו של דבר הפסיקה להגיע לשיעורים. אך גם בבית לא הצליחה מיטל למצוא מנוחה. היא הרגישה דרוכה מבוקר עד ערב, היתה נבהלת מכל רעש פתאומי, וגם כשהצליחה לישון היתה מתעוררת מכל דבר.

המחשבות לא עזבו אותה. מיטל האשימה את עצמה. איך יכלה לתת לדבר כזה לקרות, כאן, בבית שלה? היא הרגישה שהיא נושאת במלוא האחריות. היא לא היתה צריכה להזמין אותו הביתה. היא לא יכלה לסבול את הבושה, דבר כזה לא אמור לקרות לה. כשהיתה יוצאת לרחוב הרגישה שכל מי שמסתכל עליה יכול מיד לדעת שהיא נאנסה. היא הרגישה קטנה, חלשה, ולא מסוגלת עוד לשלוט בגורלה. לבסוף שיתפה חברה שיעצה לה לפנות למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
בעקבות הפניה למרכז הסיוע החליטה מיטל לפנות לטיפול מקצועי.

סיפורו של יניב
כמו בכל בוקר, עלה יניב על האוטובוס וכיוון את מכשיר ה-MP3 לשיר האהוב עליו. הוא התיישב בספסל האחורי, ותופף באצבעותיו על המעקה.

יניב אפילו לא שמע את הפיצוץ. הזיכרון הראשון שלו הוא גל גדול של אש שהתקרב במהירות אדירה. לאחר מכן הוא זוכר רגע ארוך של שקט ומיד אחריו צרחות. יניב הסתכל סביבו המום מההרס, לא מבין מה קורה. ברגעים הראשונים היה יניב בטוח שהוא מת. הדבר הראשון שרצה לעשות היה למשש את גופו, לוודא שהוא שלם.  למרות שלא נפצע, יניב לא הצליח לזוז. הוא היה מבוהל מאוד, אבל לא הצליח לפקוד על רגליו לזוז ולברוח. הוא חש כבד, כמעט משותק. לאחר דקות שנדמו לו כמו נצח הגיעו כוחות ההצלה. שני חובשים הרימו אותו על אלונקה והכניסו אותו לאמבולנס. צופר האמבולנס ליווה אותם כל הדרך לבית החולים. יניב קיבל נוזלים, והושאר בחדר המיון להשגחה. הוריו, ששמעו בחדשות על הפיגוע, הגיעו רועדים ובוכים לבית החולים. בערב הוא שוחרר וחזר איתם הביתה.

מאותו היום חייו של יניב השתנו ללא הכר. התמונות של רגעי האימה חזרו והציפו את מחשבותיו, ברגעים הכי לא צפויים: כשהוא קורא ספר במיטה, באמצע ארוחת צהריים, או סתם שניסה להירדם. יניב חווה הבזקים של האירוע (פלש-בק) שהיו כל כך חזקים שיניב הרגיש כאילו הוא שוב על ספלסל האוטובוס, רוצה לברוח אבל לא יכול. ברגעים הללו הוא חש את ליבו פועם בחזקה, הוא נשטף זיעה וחש שאין לו אוויר. הוריו נבהלו מאוד כשראו אותו כך וניסו לברר איתו מה קורה לו, אך יניב סרב לדבר על האירוע. כשהגיעו חבריו לכיתה, השתדל יניב לחייך ולצחוק איתם, אך הרגיש מנותק לגמרי, נוכח אבל לא באמת שם.

לאחר כמה ימים, כשלא היתה ברירה אלא לחזור לבית הספר, סירב יניב בתוקף לנסוע באוטובוס. הוריו התארגנו ללוותו ברכב מידי יום. יניב סירב לעלות לאוטובוס גם כדי לצאת עם חבריו, או לנסוע לחברתו שגרה בקצה השני של העיר. אמו נאלצה להסיע אותו לכל מקום, וכשהיתה עסוקה בדברים אחרים, יניב פשוט נשאר בבית.

המשפחה הופתעה לגלות שיניב הפסיק לאכול בשר. יניב לא יכל לסבול אפילו את ריח בישול הבשר, ואכל לבד בחדרו. יניב הפך רגיש מאוד, והרבה להתפרץ על אחיו. הוא בילה שעות ארוכות מסוגר בחדרו, כל רעש קטן הרגיז אותו. בלילות היה מתעורר שטוף זיעה מחלום של האש המתקרבת אליו במהירות.
יניב הסתובב כך שבועות ארוכים, עיניו נפוחות, מבט מזוגג, פונים אליו והוא לא שומע, הוא מסתכל אך לא באמת רואה. בהתייעצות עם רופא המשפחה, החליטו הוריו לפנות עם יניב לטיפול.

לתאום פגישת הערכה התקשר/י 
1-800-657-657

מידע נוסף שיכול לעניין אותך

  • פוסט טראומה – מה זה?

פוסט טראומה – מה זה?

תסמונת פוסט טראומטית (PTSD – Post Traumatic Stress Disorder) היא התוצאה הנפשית של חשיפה לאירוע […]

phone

Call Now Button