מפיהם של המטופלים

מטופל שהתמודד עם ROCD

"היי אלעד,

לא שמעתי ממני כבר די הרבה זמן. רציתי לשתף אותך שאנחנו מתחתנים!!!

המחשבות מגיעות מדי פעם, אבל אני לא מתייחס אליהן או עושה חשיפה. כל כך שמח שהגעתי אליך, זה לא היה קורה אחרת."

טיפול בפחד מכלבים אצל ילד

שלום!

אני אמא של גל, ילד מקסים בן 9 שסבל מפחד קיצוני מכלבים. אל מרכז "קוגנטיקה" הגענו אחרי שכבר איבדנו תקווה. מאז שאנחנו זוכרים גל פוחד מכלבים. כבר כתינוק הוא היה בוכה כשכלבים נבחו לידו, וכילד קטן היה צורח ורוצה לעבור לצד השני של הכביש כשראה כלב. ככל שהוא גדל הפחד מכלבים נהייה יותר ויותר בעייתי: לא יכלנו ללכת למשפחה או חברים עם כלבים, היינו צריכים לעשות איתו עיקופים כדי להגיע לגן כיוון שהייתה חצר עם כלב בדרך.

התחלנו לחשוב על טיפול כשגל התחיל לסבול מהצקות בבית הספר בגלל הפחד אחרי פעם בה בכה מפחד כיוון שכלב התערבב עם הילדים בטיול. ילדים צחקו עליו, הוא נעלב ורב איתם, הלך מכות פעם אחת וניתק קשר עם כמה ילדים שהיו חבריו בעבר. חששנו לדבר איתו על טיפול, שלא ייעלב גם מאיתנו, אבל להפתעתנו הוא דווקא שמח מאוד ומיד אמר שהוא רוצה.

הגענו לטיפול דרך חיפוש באינטרנט. לא ידענו בדיוק למה לצפות, ושמחנו לגלות מטפלת צעירה ונחמדה מאוד שגרמה לגל ולנו להרגיש בנוח מהרגע הראשון. היא אמרה לנו מראש שהטיפול יהיה קצר, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. תוך פחות מחודש גל כבר ילטף כלב. אחרי זה גל הלך איתה ברחובות שיש בהם כלבים וליטף כלבים בגני כלבים. הטיפול נגמר תוך 12 מפגשים, וכיום הבעיה שלנו הפוכה – גל התאהב באחד הכלבים בצער בעלי חיים (כן, הם הלכו גם לשם) ועכשיו הוא משגע אותנו שנאמץ כלב ואנחנו לא ממש רוצים… מי היה מאמין שאלה יהיו הצרות שלנו 

סיפור ההתמודדות שלי עם ה-ROCD

הגעתי לטיפול בעקבות כתבה. חברה שלחה לי אותה כשהיא כותבת שזו בדיוק אני ואני חייבת לקרוא. קראתי והייתי בשוק. הכתבה דיברה על ROCD, מושג שלא שמעתי עליו בעבר, ותיארה בדיוק את מה שעובר עלי. באותו זמן הייתי 4 שנים בקשר, כש-3 מהן מוכתמות בהתלבטויות בלתי פוסקות, פרידה ממושכת אחת ועוד הרבה פעמים שחשבתי להיפרד אבל לא העזתי לעשות את זה. בשנה האחרונה הייתי בטיפול פסיכולוגי ולא הרגשתי שהוא עוזר לי להבין מה לעשות, אלא מוסיף ללבטים שלי (כיום אני יודעת להגיד שעשיתי טקסים יחד עם הפסיכולוגית). לא הייתה לי אנרגיה מיותרת לטיפול נוסף, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שהבין את מה שעובר עלי כפי שנראה שד"ר דני דרבי שרואיין בכתבה מבין, אז החלטתי לתת לזה סיכוי.

כבר בשיחת הטלפון הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. אומנם התאכזבתי שד"ר דני דרבי לא ענה לי אלא יועצת, וכשהבנתי שהטיפול לא יהיה דווקא איתו, אבל מהר מאוד האכזבה ירדה כשהיועצת, פסיכולוגית בשם עדי, הבינה בדיוק את מה שעובר עלי, נתנה דוגמאות מהחיים שלי בלי שסיפרתי לה וטוותה בפרטים תוכנית פעולה לשינוי המצב. היא לא הבטיחה שנישאר ביחד בסוף הטיפול (מה שהפחיד אותי למוות) אבל הסבירה איך הטיפול יכול לעזור לי לקבל סופסוף החלטה. קבלת החלטות היא לא צד חזק אצלי (מה שהתגלה כחלק מהבעיה) אז התלבטתי עוד כמה ימים, אבל בסוף, אחרי התייעצויות רבות עם חברות, החלטתי ללכת על זה.

הטיפול דרש ממני לעשות שינוי רציני במחשבה על הבעיה. עד כה חשבתי שיש אמת מוחלטת וברגע שאגלה אותה הבעיה תיפטר. היה לי קשה ללכת עם המוטו של הטיפול, "לחבק את חוסר הוודאות". חזרתי שוב ושוב לכך שאני חייבת לדעת אם אנחנו מתאימים או לא כדי לקבל החלטה טובה, ושוב ושוב קיבלתי הסברים שהתקשיתי לקבל על כך שזו בדיוק הבעיה. אבל לאט לאט דברים חלחלו, יחד עם ניסויים שקיבלתי לבצע והדגימו את הפואנטה. למשל כשהסכמתי לא להתייעץ עם חברות במשך שבוע על הנושא. זה היה לי קשה מאוד בהתחלה, אבל אחרי כמה ימים קשים גיליתי שאני חושבת על הנושא קצת פחות ושאני יותר נהנית מהפגישות איתן. כמו שדני (כן, בסוף הגעתי לטיפול אצלו) אמר – גמילה.

היו עוד לא מעט נקודות משמעותיות בטיפול, בחלק מהן פשוט הבנתי דברים והרגשתי הקלה, באחרות הייתי צריכה להתמודד ועברתי זמנים קשים איתן, אבל בסוף הן קידמו אותי מאוד. למשל כשדני אמר שגיא (בן הזוג שלי) צריך להצטרף לפגישה היה לי מאוד קשה. הייתי כבר בטיפולים ואני רגילה שטיפול פסיכולוגי זה המקום הפרטי שלי, מה פתאום לצרף אותו? הסכמתי בכל זאת כשדני הסביר לי איך זה יכול לעזור לי להתמודד עם ה-ROCD, אבל לא ציפיתי לעד כמה זה יהיה קשה. לא רק בגלל תחושת הפלישה למרחב האישי שלי, אלא בעיקר בגלל ההנחיות שגיא קיבל. לא לדבר איתו יותר על לבטים, לא לענות לי כשאני שואלת עד כמה הוא אוהב אותי, לא להסכים לזמנים בהם אני מתנתקת ולא מדברת, בקיצור – לא להסכים לשום דבר שעושה לי טוב ומרגיע אותי… (בטווח הקצר כמובן ). השבועיים שאחרי הפגישה המשותפת היו קשים. כעסתי על גיא מאוד ורבתי איתו בגלל שהוא לא הסכים לענות לי כששאלתי אותו את אותן השאלות. הוא הזכיר לי בסבלנות שזה חלק מהטיפול ושהוא חייב להפסיק לענות. כמובן שהוא צדק, אבל באותו רגע הרגשתי סבל עצום, הוא יכל להפסיק את הסבל ובחר לא לעשות את זה. הרגשתי כאילו הרגע נפגעתי על ידי מכונית והוא פשוט מסתכל במקום לעזור. לאט לאט דברים השתפרו. אחרי נזיפות של דני הפסקתי לזרוק את זה על גיא והתחלתי לקחת אחריות ולהתמודד עם הקושי בידיעה שהוא שלי, גיא לא קשור לסיפור וממש לא צריך להציל אותי.

אני יכולה לפרט עוד ועוד, אבל נראה לי שהרוח הכללית מובנת. בסוף הטיפול המחשבות כבר לא הפריעו לי כמו שהן הפריעו לי בהתחלה, בכל פעם שהן הגיעו קיבלתי אותן במקום לריב איתן, עשיתי כל יום חשיפות למחשבות הכי מפחידות שלי והדברים נרגעו לבד. ו… אחרי קצת יותר משלושה חודשים בטיפול הגעתי להחלטה: אני מוכנה להתחתן. הודעתי את זה לגיא, ואחרי פחות מחודש הגיעה הצעת נישואים רומנטית וכיום אנחנו עמוק בתכנון החתונה. גם כאן צצו קשיים לאורך הדרך אבל בעזרת דני שתמך והסביר ושם את הויכוחים שלנו בפרופורציה (מסתבר שהרבה זוגות רבים ריבים רציניים לפני החתונה, אנחנו לא מיוחדים…) אנחנו עוברים גם את זה. אז אם מה שאני מתארת נשמע לכם מוכר, אל תהססו, או תהססו אבל אל תתנו לכם לעצור בעדכם – החיים שלי השתנו מהקצה לקצה ואחרי הרבה שנים של ייסורים סופסוף אני שמחה בזוגיות. נכון שזה לא נשמע הגיוני, אבל אם זה עבד עבורי, אין סיבה שזה לא יעבוד גם עבורכם.

דנה מספרת על ההתמודדות עם דיכאון לאחר לידה

"יפעת היקרה,

תודה לך הליווי והעזרה בתקופה הקשה שאחרי הלידה. את מטפלת מדהימה.

הסבלנות, העדינות והתבונה שלך לצד היכולת לא לוותר ולדרוש ממני לעשות את הדבר הנכון גם בהקשר לתרופות וגם בקשר לפעולות היומיום עזרו לי לצאת מהבור השחור שהייתי בו.

היו ימים שיצאתי מהמיטה ועשיתי דברים רק כי הבטחתי לך שזה מה שאעשה, אבל כמו שהבטחת, לאט לאט זה השתפר.

מודה לך גם על הפגישות עם בעלי וההורים, הבושה והאשמה היו נוראיים, ואחרי הפגישות הכל השתנה ועד עכשיו אני מרגישה בסדר לבקש מהם דברים או לדבר כשקשה לי והם שם, כבר לא מבקרים כמו בעבר ומנסים לעזור לי.

גם כל המשפחה מוסרת לך תודה רבה. כרגע לא מתכננים הריון נוסף, אבל זה שאני יודעת שאוכל לעשות את זה בליווי ובתמיכה שלך עוזר לי להרגיש בטוחה יותר, ועכשיו אני כבר כן מאמינה שאוכל לעשות את זה שוב.

תודה מקרב הלב ושנה טובה דנה"

מטופלת שהתמודדה עם פחד קהל

יעל היקרה,
היום הייתה לי עוד מצגת באוניברסיטה, וכמובן שחשבתי עליך. היית מאמינה שהפעם לקח לי רק שעתיים להכין את המצגת, ושעשיתי אותה יומיים לפני השיעור? והחלק הכי טוב – התרגשתי קצת לפני, אבל רק בבוקר, ממש לפני, ולא הייתי מבועתת. כשאני מסתכלת אחורה, מה שעבר עלי פעם נראה לי מטורף, אני יודעת שסבלתי מאוד אבל כשאני חושבת על זה שרק לפני כמה חודשים הייתי מרגישה חרדה משהו כמו חודשיים מראש, מתכוננת עשרות שעות, מסנג'רת את השותפים שלי להקשיב שוב ושוב לנסיונות שלי להגיד את החומר, בוכה ומקיאה לפני, זה נראה לי כמו סיפור של מישהי אחרת. אני יודעת שזאת אני, אבל כבר לא מרגישה חיבור רגשי לזה. כנראה שכמו שאמרת לי, החיבורים במוח השתנו.

היום כשאני מסתכלת אחורה, אני לא מבינה איך יכלתי לחיות כך, והצער היחיד שלי הוא שלא הלכתי לטיפול מוקדם יותר, אבל אני לא שוקעת בזה אלא פשוט נהנית מהשינוי. אני לא חושבת שארצה להיות מרצה או מדריכה או משהו בסגנון, אבל כמו שאמרת, זה בסדר, אני לא צריכה להשתנות ב-180 מעלות, אני בסדר כמו שאני, מה שחשוב זה שאוכל לעשות את מה שאני צריכה בלי לסבול. והיום הוכחתי לעצמי שאני יכולה, ושכל מה שלימדת אותי בטיפול נשאר איתי ואני כבר יכולה להסתדר ברשות עצמי.

אין לי מילים להודות לך מספיק, אבל את יודעת.
רוית

סיפורה של מטופלת שהתמודדה עם דיכאון

"בתחילת הטיפול הייתי מדוכאת, לא האמנתי שמשהו ישתנה לטובה, אבל לא יכלתי להמשיך כך, אז בלית ברירה החלטתי להגיע לטיפול. ננסה, מה יש לי כבר להפסיד?

כיום, כשאני מסתכלת אחורה, אני יכולה כבר לחייך. הדיכאון הפך לזיכרון ישן ומזכיר לי יותר מכל תמונה ישנה ודהויה של בני משפחה מהעבר הרחוק, משהו שגורם לי להרגיש עצבות קלה ומעין נוסטלגיה, אבל שאינה מחוברת אלי יותר.

והדיכאון לא היה הדבר היחיד שהשתנה, בטיפול גיליתי משהו חשוב מאוד – אותי, אותי האמיתית שכבר שנים שלא נפגשתי איתה וכבר שכחתי מי היא. וגיליתי שמתחת למחשבות השליליות, הביקורת העצמית, ההסתגרות יש אישה די מעניינת ונחמדה שפשוט לא יכלה לנשום תחת העול של כל אלו.

אני מרגישה שאני הולכת בדרך חדשה ולא ידועה, אך הפעם אני לא פוחדת מהעתיד אלא נרגשת, הגב שלי זקוף והמבט שלי מופנה קדימה – כבר אין לי במה להתבייש. ולא סתם אני מזכירה את נושא הגב והמבט. שנים שראיתי רק הבזקים מכל מה שנמצא מעל הרצפה, והטיפול עזר לי להרים עיניים ולזקוף את הגב. את בטח זוכרת כמה נעלבתי כשדיברת איתי על היציבה שלי, וכמה היה לי קשה להתחיל לשנות. היו הרבה דברים משמעותיים בטיפול, אבל אני חושבת שתמיד אזכור יותר מכל את הפעם שהלכנו יחד ברחוב, לימדת אותי איך להסתכל על "העולם שלמעלה" והסכמת איתי בחיוך שיש בו לא מעט דברים נחמדים.

יש לי עוד לא מעט דברים לשנות, אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרגישה שיש לי את היכולת לעשות זאת. וגם אם לא אצליח, זה בסדר, אני כבר לא קוראת לזה כישלון ולמדתי להשאיר את השוטים לאינקוויזיציה…"

 
תפריט