התקפי חרדה מוגדרים כהתקפים בהם לפתע, ללא כל סיבה, מתעוררות באדם מספר תחושות פיזיות לא נעימות. הדבר קורה במהירות, כשההתקף מגיע לשיאו תוך פחות מ-10 דקות. בין התחושות המתעוררות בזמן התקפי חרדה ניתן למנות דופק מהיר או חזק, הזעה, תחושת מחנק, לחץ בחזה, סחרחורת, בחילה ונימול בידיים או ברגליים.
התחושות הפיזיות שפורטו הן נורמליות, וכולנו חווים אותן מדי פעם בזמן מאמץ פיזי- למשל בספורט, אולם אדם עם התקפי חרדה מפרש אותן באופן קטסטרופאלי. כך למשל, דפיקות לב חזקות ונימול בידיים יפורשו כבעיה בלב וסחרחורת כסימן שהוא עומד ליפול. בפועל, התחושות הפיזיות שהאדם מרגיש בזמן התקפי חרדה נוצרות מהפרשה של אנדרנלין והורמונים אחרים שנועדו להכין את הגוף להתמודדות מול סכנה, כלומר, הורמונים שמופרשים יותר ככל שהאדם פוחד יותר. כך בעצם נוצר מעגל בו הפחד של האדם מגביר או משאיר את הסימפטומים הפיזיים, הפחד מתגבר שוב, דבר שמגביר את הסימפטומים וחוזר חלילה.
מהאמור לעיל נובע שהגורם המרכזי להפיכת התקפי חרדה לבעיה, שעלולה להתפתח להפרעת חרדה, הם הפירושים לתחושות הגוף ולא התחושות כשלעצמן. בהתאם, טיפול בהתקפי חרדה מתמקד בשינוי הפרשנויות של האדם לתחושות שהוא מרגיש בזמן התקפי חרדה, בשינוי התנהגויות שהוא עושה המגבירות את התחושה שלו כי התקפי חרדה הם דבר מסוכן, ובהתרגלות לתחושות הפיזיות שהוא חווה בזמן התקפי חרדה.
"התקפי חרדה" בחרדה חברתית
חרדה חברתית היא פחד מופרז ולא הגיוני של האדם ממצבים חברתיים שונים. בזמן מצבים אלו האדם חווה לעיתים סימפטומים פיזיים שונים, כיוון שהגוף מפרש את הפחד של האדם כהתקפה ונערך להתמודדות מול איום. בגוף יש מערכת אחת המכינה אותו להתמודדות מול איום, ולכן הסימפטומים הפיזיים שאדם עם חרדה חברתית מרגיש הם דומים או אף זהים לסימנים שחווה אדם עם התקפי חרדה.
למרות שהסימנים הפיזיים שווים, יש שני הבדלים מרכזיים בין חרדה חברתית לבין התקפי חרדה:
1. הגורם.
בחרדה חברתית הגורם לסימנים הפיזיים הוא אירוע חברתי מסוים, כלומר, מאורע צפוי. לעומת זאת התקפי חרדהיכולים לקרות ללא כל אזהרה.
2. החשש המרכזי.
בחרדה חברתית החשש של האדם הוא מהשפלה או שיפוט שלילי בסיטואציות חברתיות. התחושות הפיזיות לא מעניינות אותו בפני עצמן והוא אינו חושש שיגרם לו נזק פיזי. לעומת זאת, אדם החשש המרכזי של אדם עם התקפי חרדה הוא מהתחושות הפיזיות והשלכותיהן על בריאותו, וחשש מתגובות החברה הוא משני. כך למשל, אדם עם התקפי חרדה שירגיש דפיקות לב חזקות, רעד בידיים והזעה יפחד שהוא עובר אירוע לב, לעומתו, אדם עם חרדה חברתית שצריך להעביר פרזנטציה יחשוש שהקהל יראה את הרעד וההזעה ויגיב בצורה שלילית והוא לא יצליח לעמוד בכך ויברח מהמקום.
בשל הדימיון בסימנים הפיזיים, יש לעיתים בלבול באבחון, כשאנשים עם חרדה חברתית יכולים להיות מאובחנים בטעות ככבעלי התקפי חרדה. לאבחנה חשיבות רבה כיוון שאופיו של טיפול בחרדה חברתית שונה מהטיפול בהתקפי חרדה. אומנם סביר להניח שגם אם האבחון הראשוני לא היה נכון במהלך הטיפול תתגלה הטעות והטיפול יוכל להשתנות, אולם הדבר מאריך את הטיפול שלא לצורך, כשבינתיים האדם עדיין סובל מהסימפטומים.
בירור מדוייק של הגורם לתחושות הפיזיות והחשש המרכזי של האדם מיד כשהוא פונה לטיפול יעזרו לקביעת אבחנה נכונה, ובהתאם – קבלת טיפול מתאים. האחריות היא על הגורם המאבחן, אולם חשוב להביא לידיעתו אינפורמציה מדוייקת ככל האפשר על מנת שיוכל למקד את הבעיה המרכזית. כמו כן, ידיעה מוקדמת של האבחנה יכולה לסייע לאדם להגיע לטיפול אצל אדם המתמחה בטיפול בחרדה חברתית או התקפי חרדה.
