חבריה ללימודים של לימור, סטודנטית לשנה ב', אומרים שהיא "משוגעת". היא לא מפסידה אף הרצאה, בתקופת מבחנים היא לומדת יומם וליל, ולא פעם, גם כשהיא מקבלת ציון שאחרים היו מתקנאים בו היא ניגשת למועד ב'. מורן תמיד בתנועה. היא אם לילד קטן, עובדת במשרה מלאה, משלימה תואר שני ועושה ספורט מדי יום. בשעות הפנאי שלה היא מבשלת תבשילים מורכבים למשפחתה, ובזמן השיעורים בלימודים היא סורגת או עובדת על מטלות לימודיות אחרות שלה במקביל לשיעור. כלפי חוץ שתיהן נראות מרשימות מאוד, ואנשים סביבם לא מבינים איך הן מצליחות לעשות זאת, אך החוויה הפנימית שלהן שונה מאוד. שתיהן לא רואות בהישגים שלהן דבר מיוחד: לימור אומרת שהלימודים תמיד באו לה בקלות ובהתחשב בכך היא אמורה להוציא ציונים טובים יותר. מורן אומרת שהכל עניין של ארגון זמן, וכל מי שיארגן את הזמן שלו בצורה נכונה יוכל להספיק כמוה אם לא יותר.
מורן ולימור הן דוגמאות לאנשים המציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים עד בלתי אפשריים. פעם אמרו שהחטא החברתי הגדול ביותר הוא להיות משעמם. היום נראה שהחטא הגדול ביותר, נקודה, הוא להיות "בינוני". בתרבות שמקדשת אינדוידואליות והישגיות, מופעל לחץ חזק להגיע הכי רחוק שאפשר, למצות את הפוטנציאל האישי. כמובן שאין כל רע בלעשות את הכי טוב שאתה יכול, הבעיה מתחילה כשלא משנה מה אתה עושה – זה לא מספיק טוב. וגם אם זה מספיק טוב – תמיד יש עוד פסגה שצריך לכבוש או תחום אחר שצריך להשתפר בו, אי אפשר לנוח לרגע על זרי הדפנה. בשפה של סכמה תרפיה, אנשים אלו מחזיקים בסכמה של סטנדרטים בלתי אפשריים.
סכמה של סטנדרטים בלתי אפשריים באה לידי ביטוי בציפייה של האדם להגיע לביצוע מיטבי במגוון תחומי חיים. הדוגמאות הברורות ביותר הן לימודים או עבודה, אך הסטנדרטים יכולים להגיע בכל תחומי החיים: לבצע את כל המחויבויות (הרבות מאוד), להיות בן הזוג המושלם, לבשל כמו שף, להית לבושה ומאופרת טיפ-טופ גם אם אני יוצאת למכולת. לרוב אנשים עם סכמה זו לעולם לא ירגישו שהם טובים מספיק, ואם מישהו יציין שהם פרפקציוניסטים, הם יגיבו בהשתאות: "אבל אני לא עושה שום דבר מספיק טוב", מבלי להבין שמשפט זה מסכם את הבעיה.
איך נוצרת סכמה של סטנדרטים לא ריאליים?
סכמה זו נוצרת כשקיימת גישה קיצונית לגבי הישגים בשלבים מוקדמים בחיים, בילדות או בגיל ההתגברות. אופן ההשפעה הברור ביותר הוא כשהסביבה הקרובה של ילד מצפה ממנו להישגים גבוהים. דוגמאות לכך הם הורים שנותנים לילד הרגשה שלא משנה מה הוא עושה – זה לא מספיק טוב, הורים שמצפים מהילד להישגים גבוהים ומפגינים אכזבה כשאינו עומד בכך, סביבת לימודים תובענית, קבוצת ספורט תחרותי וכן הלאה. אולם, גם ההיפך יכול להוביל להיווצרות סכמה של סטנדרטים לא ריאליים, למשל כשהילד מרגיש שאין ציפיות ודחיפה ממשפחתו, רואה את הפער בין יחס זה לגישת הסביבה (למשל מסרים מבית הספר) ומפתח גישה נוקשה להישגים בעצמו כדי לפצות על היעדר דחיפה ממשפחתו על מנת להצליח במסגרת הבית ספרית.
מה השפעתה של סכמה של סטנדרטים בלתי אפשריים?
יש שלוש דרכי התמודדות עם הסכמה: שימור, הימנעות ופיצוי. האדם לא בוחר באופן מודע באיזו אסטרטגיה לפעול, אלא מוצא עצמו מגיב בטבעיות באופן מסוים בכל פעם שהוא צריך לתפקד בתחום שחשוב לו או שהוא רואה כמעיד על יכולותיו.
1. שימור – it's got to be perfect
לאנשים הנוקטים באסטרטגיה זו אפשר גם לקרוא פרפקציוניסטים בחלק גדול מהמקרים. חלק מאנשים אלו מצליחים להגיע להישגים גבוהים, עבור אחרים הציפיות הגבוהות הן הרסניות: הם לא מצליחים לעמוד ברף שהם מציבים לעצמם או חוששים שלא יצליחו, וכך מוצאים עצמם מאוכזבים מעצמם שוב ושוב או שהציפיות משתקות אותם, כך שהם אינם מצליחים אפילו לנסות. שימור הסכמה יכול להתבצע גם על ידי בחירת מעגל חברתי או זוגיות המתחזקת את הסכמה: למשל בן זוג ביקורתי או התחברות באופן כמעט בלעדי עם אנשים בעלי השגים גבוהים בתחום מסוים (למשל הכנסה גבוהה, עבודה יוקרתית או הישגים אקדמיים גבוהים). גם כשהאדם מצליח לעמוד בסטנדרטים שהציב לעצמו, יש לכך מחיר: הוא צריך לדחוף ללא הרף קדימה ומשקיע מאמצים כה רבים בתחומים החשובים לו עד שאינו מוצא זמן לבלות או לנוח, ופעמים רבות אינו רואה את הישגיו כהצלחה.
2. הימנעות – no gain, no pain
עבור אנשים אלו האופציה של אי עמידה בסטנדרטים שלהם היא כה מבעיתה, שהם מעדיפים לוותר מראש על מצבים רבים שאפשרות זו קיימת בהם. הם יכולים למשל לעבוד בעבודות שמתחת ליכולות שלהם, להימנע מסיטואציות שמעמידות את הכישורים שלהם במבחן וכן הלאה. דוגמאות לכך הם אדם שלא פונה ללימודים אקדמאיים למרות שהוא מעוניין בכך כיוון שאינו מוכן להתמודד עם הפסיכומטרי, או גבר שמצהיר שאינו מעוניין בילדים מסיבות שונות, כשהסיבה האמיתית לכך היא פחד שלא יהיה אב טוב, או שלא יצליח לפרנס את משפחתו.
3. פיצוי – הישגים? הבל הבלים!
פיצוי על הסכמה הוא הליכה לכיוון השני – התרחקות אידאולוגית מהישגים או מקומות בהם התפקוד נבחן, או בניית אורח חיים בהם אין לכך חשיבות. בניגוד להימנעות, בפיצוי נראה שלאדם לא אכפת מהישגים (בעוד שנמנעים יכולים להגיד למשל שיש להם פחד להיכשל), ושהדבר מהווה חלק מאופיו. דוגמאות לכך הם אדם שחי חיים "היפיים", גר בקראוון ועובד מספר שעות ביום, או אדם המחזיק בעמדות אנטי קפטליסטיות לפיהן הישגיות היתר פוגעת בחברה והוא אינו מעוניין להיות חלק מכך, ועובד בארגון חברתי.
טיפול בסכמה של סטנדרטים בלתי אפשריים
במהלך טיפול בסכמה זו, בוחנים מחשבות, אמונות ותפיסות הקשורות לסכמה ומאתגרים אותן. הדבר נעשה הן על ידי בחינת מקרים ספציפיים והמחשבות שהם מעוררים אצל אדם, והן על ידי בחינת תפיסות ואמונות עמוקות יותר שלו שנמצאות בבסיס המקרים הספציפיים.
דוגמא: ראיית 90 במבחן ככישלון. ברמה המיידית המחשבה מאותגרת על ידי בחינתה מכיוונים שונים והעלאת אופציות נוספות. למשל :מה האדם היה אומר לחבר קרוב שהשיג ציון זה ומאוכזב מעצמו. מה הראיות שלו לכך שמדובר בכישלון. אם 90 הוא כישלון, איך היה מגדיר 60. האם אחרים יסכימו איתו וכן הלאה. במהלך העבודה על מחשבה זו יכולות לעלות תפיסות עמוקות יותר, למשל "אם אני לא מקום ראשון, אני כישלון", "מתחברים איתי רק כי אני סטודנט מצטיין, אם לא אהיה מקום ראשון אהיה לבד" או "אם אני יכול יותר – אסור לי לוותר לעצמי ולהסתפק במה שנחשב טוב בעיני אחרים" וכן הלאה. כשמתגלות תפיסות מעין אלו נעשית אליהן עבודה בדרכים שונות, כשהמרכזיות שבהן הן:
1. עבודה קוגניטיבית על מידת הצדק שבהנחות, בדומה לעבודה שנעשתה על מחשבות ספציפיות. בנוסף, נבחנים היתרונות והחסרונות של חיים לפי עמדה זו, ומה יקרה לדעתו אם יגמיש את הדרישות שלו מעצמו, ונעשית עבודה על החששות והתפיסות הנוספות שעולות.
2. בחינת ההיסטוריה ההתפתחותית. כלומר, בחינת ההיסטוריה האישית של האדם כדי לראות מה בעבר שלו יצר סכמה לא מסתגלת זו. לאחר זיהוי המקורות, נבחנות העמדות של האדם לגבי שהיה: האם הוא חושב שהוגן להתייחס באופן זה לילד למשל, האם הוא היה מחנך את ילדיו באותו האופן, איך הרגיש באותו הזמן ועוד.
3. שינויים התנהגותיים. האדם מתבקש לעשות שינויים מסוימים בהתנהלותו. חלק מהשינויים נעשים על תחומים שהאדם רוצה לשנות, למשל שינוי אופן הלמידה שלו למבחנים, או הפחתת השעות הנוספות שהוא עושה בעבודה. שינויים אחרים נעשים על ידי העלאת השערות, מה יקרה אם ינהג בצורה אחרת, ובחינתן. כך למשל, סטודנט שחושב שאם לא יערוך את העבודות שהוא מגיש במשך שעות, עד שהוא מרוצה מהן לגמרי, הוא יקבל ציון נמוך, מתבקש לערוך את העבודה פעם אחת בלבד.
4. עבודה רגשית. פעמים רבות האדם מבין רציונאלית את הנזק שבהתנהלות שלו, ושחייו יהיו טובים יותר אם ישנה אותה, אך אינו מצליח לחוות הבנה זו גם רגשית. במקרים אלו נעשית עבודה חוויתית דרך תרגילי דמיון בהם הוא מעלה חוויות עבר שעיצבו את הסכמה. העלאת החוויה הרגשית והאופן בו תפס את המצב ושינוי החוויה הרגשית ולא רק הרציונאלית מאפשרת להגיע גם לשינוי רגשי. השינוי אינו מיידי ודורש חזרה על תרגילי הדמיון ועבודה בין הפגישות, למשל על ידי זיהוי מקומות בהם הסכמה מופעלת, הבנת המקור ויישום ההבנות שלמד בטיפול במצבים אלו.