מאת: אשר שטראוס, לירון אוליבר אהרונסון
טכניקה מרכזית בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) הינה חשיפה בדמיון (imaginal exposure) והיא מיושמת בטיפולים בבעיות נפשיות שונות. השימוש בה שכיח מאד בטיפול בהפרעת טורדנות כפייתית (OCD) ו-בפוסט-טראומה (PTSD), אך היא נמצאה יעילה גם בטיפול במצבי חרדה או מצוקה אחרים.
חשיפה בדמיון הינה סוג של טיפול בחשיפה. בטיפול בחשיפה, האדם נחשף בהדרגה לדבר שממנו הוא מפחד. על ידי החשיפה, האדם בהדרגה לומד להתרגל לדבר שממנו הוא מפחד או להתמודד טוב יותר עם תחושות הפחד והחרדה המתלוות למפגש עם גורם הפחד והחרדה. בחשיפה בדמיון החשיפה הינה למחשבות, לדימויים ולתסריטים של האדם עצמו. זוהי טכניקה המשתמשת בכוח הדמיון על מנת להיחשף ולהתמודד עם חרדה. במהלך החשיפה המטופל מתבקש לדמיין את הדברים מהם מפחד וחרד.
במקרים רבים הזיכרון (נפוץ בפסוט טראומה) או הדימיון (נפוץ בחרדה או OCD) מהווים גורם מצוקה מרכזי. כאשר זיכרון הוא גורם המצוקה – חשיפה ממושכת מאפשרת עיבוד של הזיכרון, והפחתה של התגובתיות אליו. ניתן לומר שבהסכמה לפגוש את הזיכרון המפחיד מתחולל תהליך של התרגלות לזיכרון ובכך כוח האחיזה שלו וההפרעה שלו בחיי היום יום יורדת. תהליך דומה מתרחש במצבים בהם הדימיון מייצר את החרדה. בטיפול מתייחסים לתסריט הקטסטרופאלי כאפשרות מפחידה אחת מני רבות והחשיפה אל הדמיון משנה בהדרגה את הייחס אליו. איך זה קורה? נראה בהמשך.
השימוש בחשיפה בדמיון הכרחי וחשוב בעיקר כאשר לא ניתן לחשוף את המטופל למצבים מעוררי חרדה בחיים עצמם (in-vivo exposure) מסיבות שונות. סיבות אלו כוללות: למשל מטופל שעבר טראומה ועצם הפחד שלו הוא מהזיכרון הטראומטי שרודף אותו בחיי היום יום. קושי יישומי – מטופל שעוצמת הפחד שלו גבוהה מדי ואינו יכול לגשת לחשיפה בחיי היום יום in vivo exposure, למשל פחד של אדם הסובל מ OCD לגעת בגורם מזהם, או מקרים של פחד מכאב בלתי נסבל או ממוות, וקושי חוקי או אתי – למשל מטופלת המפחדת ממחשבות שעלולה לפגוע באחרים. במקרים כגון אלו המטפל ההתנהגותי-קוגניטיבי עלול להמליץ על הטכניקה: חשיפה בדמיון.
כיצד החשיפה בדמיון עובדת?
1) חשיפה בדמיון מאפשרת למטופל "להזמין" במכוון את המחשבות והדימויים שהוא בדרך כלל מנסה להימנע מהם. בכך המטופל מתמודד באופן ישיר עם המחשבות והדימויים שמעוררים חרדה.
2) חשיפה בדמיון מאפשרת למטופל ללמוד שהוא מסוגל לחוות מצוקה וחרדה מבלי "להתפרק". היא מקנה לו תחושת שליטה בהתמודדות עם רגשות שליליים. המטופל לומד שמחשבות – גם אם הם מאד לא נעימות, אינן יכולות לפגוע בו, והוא אינו חייב לברוח מהם.
3) חשיפה בדמיון מאפשרת להיחשף לכל השתלשלות האירועים והתוצאות מהן המטופל מפחד, ולגעת ממש בשורש הפחד של המטופל – מה שבאמת מפחיד אותו.
4) חשיפה בדמיון מאפשרת ירידה הדרגתית ברמת המצוקה והחרדה. כאשר מתרגלים את החשיפה בדמיון שוב ושוב, צפויה הפחתה הדרגתית ברמת החרדה או המצוקה הנגרמת מהמחשבות, ממש כמו שקורה כאשר צופים בסרט אימה שוב ושוב. בפעם הראשונה שצופים בסרט אימה – הסרט יעורר חרדה רבה. אבל כשצופים בסרט שוב ושוב – ולא משנה כמה הסרט מעורר אימה, הפרטים המפחידים יתחילו להיות צפויים, ולכן בהדרגה פחות מטרידים. אם צפית בסרט פעמים רבות, סביר להניח שהוא כבר ישעמם אותך!
5) חשיפה בדמיון עוזרת למטופל להבין ולהתנסות בכך שחשיבה ודמיון של מחשבות או דימויים מחרידים לא גורמים להם להתגשם. המטופל לומד שאין לו יכולת לגרום לתוצאה רעה על ידי מחשבה בלבד וגם אינו חייב להשקיע כוחות על מנת למנוע מעצמו לחשוב את המחשבות הללו. החשיפה מאפשרת ממש לחוות שמחשבות ודימויים – גם אם הם מפחידים – אינם מסוכנים!
6) חשיפה בדמיון מסייעת למטופל ללמוד שהסבירות של השתלשלות האירועים כפי שהוא מדמיין היא נמוכה למדי. לעומת זאת, המחיר שהמטופל משלם במאבק עם המחשבות והדימויים המטרידים אותו כבד מאד. המאבק במחשבות, והמאמץ המושקע בהתמודדות עימם, עשויים לגרום לאובדן זמן ואנרגיה רבים ופוגעים ביכולתו של האדם לחיות חיים מלאים.
כיצד נעשה חשיפה דמיונית?
המטפל והמטופל מוצאים יחד תסריט המתאר בבירור את השתלשלות החרדות של המטופל. בדרך כלל המטפל והמטופל יבחרו את התרחיש הגרוע ביותר, כזה שנוגע ממש בשורש הפחד של המטופל. תסריטים מועילים כוללים את כל מה שהמטופל מפחד ממנו, ומתוארים בגוף ראשון, באופן "הכי חי" שאפשר.
בדרך כלל המטופל יקליט את התסריט. המטופל יתבקש לעצום את העיניים ולדמיין את התסריט בקול בצורה מלאה ככל האפשר, כאילו הוא חווה את התסריט ממש באותו הרגע. כל כמה דקות המטפל יברר עם המטופל מה רמת החרדה או המצוקה אותה הוא חווה. החשיפה הראשונה היא בדרך כלל לא פשוטה. תפקיד המטפל ללוות את המטופל בחשיפה הזו, לסייע לו להתמודד עימה ולהדריך אותו תוך כדי. הוא נמצא יחד עם המטופל בחדר ועוזר למטופל "לצלוח" את התסריט.
אלטרנטיבה להקלטת התסריט היא כתיבת התסריט על דף או במסמך במחשב. עצם כתיבת התסריט מהווה חשיפה בדימיון בפני עצמה. לאחר מכן ניתן לחזור על החשיפה על ידי קריאה חוזרת של התסריט. בכתיבה כמו בקריאה, חשוב שהתיאור יהיה "חי" ככל האפשר.
כמו בכל חשיפה, התוצאות של התרגול, מתרחשות אחרי חזרה על החשיפה שוב ושוב, עד שמושגת התרגלות או עד שהאדם לומד להתמודד טוב יותר עם החרדה והמצוקה שהתסריט מעורר. בדרך כלל המטופל, אחרי שלמד את הטכניקה בקליניקה, יתרגל את הטכניקה בבית בין הפגישות. בהדרגה בזכות כלי זה, וכלים התנהגותיים-קוגניטיביים אחרים, מטופלים רבים משתחררים מהחרדות שלהם, ומשפרים בצורה משמעותית מאד את איכות חייהם.
אם גם את/ה סובל/ת מתסמינים של חרדה או מצוקה ומעוניינ/ת לטפל בתסמינים אלו באמצעות טכניקות יעילות ומנוסות, פנה/י למרכזנו כדי לקבוע פגישת הערכה אצל מטפלים המתמחים בשימוש בטכניקות אלו.
לתאום פגישת הערכה התקשר/י 1-800-657-657
מקור:
Elna Yadin, Edna B. Foa, & Tracey K. Lichner. (2012). Treating Your OCD with Exposure and Response (Ritual) Prevention Therapy : Workbook: Vol. 2nd ed. Oxford University Press.
