חרדת בריאות – סיפורו של גיא

זה התחיל בכאבי בטן שבאו והלכו. גיא, בחור בריא בתחילת שנות ה-20 שלא היה רגיל להרגיש רע מעבר לצינון חולף לא הבין מה קורה. תחילה הוא ניסה לשים לב ולראות אם יש קשר בין מה שהוא אוכל לכאבי הבטן, משזה לא עזר ניסה לשים לב אם זה קשור לספורט, לשעות השינה, גם כאן הוא לא מצא כלום. אחרי כשלושה חודשים של כאבים שבאו והלכו גיא הלך לרופא המשפחה שהעלה את ההשערה שאולי מדובר בחרדה או מתח. גיא פסל זאת מכל וכל, הכל טוב בחיים שלו, הוא השתחרר לא מזמן מהצבא והחליט שיעבוד מספר חודשים ואז יטוס לטיול ארוך עם חברים, אין לו לחצים או דאגות מיותרים. הרופא רשם בדיקות דם וצואה והם סיכמו שגיא יחזור כשהתוצאות הגיעו. התוצאות הגיעו, חוץ ממחסור קל בויטמין D לא היה דבר חריג והרופא שלח את גיא לגסטרולוג.

עד אז גיא ניסה להרגיע את עצמו ולהגיד שזה בטח משהו זניח שיעבור בקלות, אולי קצת אנטיביוטיקה וזהו. כשרופא המשפחה לא ידע במה מדובר והפנה אותו למומחה החששות שהוא ניסה לא לחשוב עליהם עלו ביתר עוז. המחשבה שהייתה ב"מאחורה של הראש" בצורה מעורפלת הפכה למוגדרת ומאיימת: לא מדובר במצב זניח אלא במחלה רצינית מאוד, אולי המחלה. הוא התחיל לקרוא באינטרנט על כאבי בטן לא מוסברים ובמהרה הגיע לכתבות על קרוהן, קוליטיס, וגרוע מכל – סרטן המעי הגס. בכתבות פורטו סימפטומים רבים וגיא התחיל לשים לב למגוון דברים כדי לנסות להבין מה יש לו: הוא מישש הרבה את הבטן כדי לבדוק אם הוא מרגיש גושים, הסתכל על הצואה שלו כדי לראות אם יש דם, וניסה לשים לב לעיתים תכופות איך הבטן שלו מרגישה, כשאם הוא לא היה בטוח שהוא לא מרגיש ממנה שום דבר, זה היה מלחיץ אותו והוא שם לב יותר ויותר.

מועד הבדיקה אצל הגסטרולוג הגיע, וגיא הלך בשילוב של פחד ותקווה שהפכו במהרה לאכזבה. הרופא לא נראה רציני. הוא התעסק במחשב שלו בזמן ששאל שאלות ולא הסתכל על גיא, הבדיקה שלו נראתה שטחית, הוא לא הקשיב עד הסוף לגיא שניסה לענות על שאלותיו ברצינות ויסודיות, ולא שאל כלל על דברים שנראו לגיא חיוניים. הוא גם לא נתן תשובה ברורה אלא אמר שנראה שזה כלום ויעבור לבד. גיא ניסה לתת עוד מידע שנראה לו חיוני אך הרופא הקשיב קצת ואז קטע אותו שוב. כשגיא שאל אם מדובר בקרוהן, קוליטיס או חלילה, אתה יודע… הרופא הסתכל עליו כאילו הוא משוגע, אמר שאין סיבה לחשוש מכך ושהם יתראו שוב אחרי הבדיקה.

גיא כעס על הרופא והרגיש שהוא מזלזל בבריאותו ומסכן את חייו. הוא חיפש המלצות על גסטרולוג והלך באופן פרטי. רופא זה היה יותר סבלני, אך גם הוא קטע את דבריו בשלב כלשהו ואמר שהוא חושב שגיא חרד מאוד מנושא הבריאות, ואולי כדאי שידבר עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. הוא הוסיף שהוא שולח את גיא לבדיקה בכל מקרה, כדי לשלול גורם פיזי ב-100%.

גיא יצא מהפגישה מתוסכל יותר. מרגיש שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. הוא עשה את הבדיקה אך זה לא הרגיש לו מספיק. אמו, ששיתף לעיתים קרובות בחששותיו, קבעה לו פגישה עם מטפלת אלטרנטיבית שהתאימה לו תפריט מיוחד שאסר עליו מאכלים רבים, ועשתה דיקור סיני. הוא הקפיד על התפריט בקנאות והוסיף עוד הגבלות משלו. קפה, סוכר, בשר, מזון חריף, ממתקים למיניהם, מוצרים עם קמח לבן או חומרים משמרים ואלכוהול יצאו מהתמונה. הוא הקפיד על כמויות וסוגי המזון שנרשמו לו וכל חריגה, ולו הקטנה ביותר, הובילה לגל של מחשבות על הנזק שהוא עושה לעצמו ולהגברת תשומת הלב לבטן. הוא הפסיק לצאת עם חבריו לפאבים ומועדונים כיוון שפחות נהנה מכך בלי אלכוהול, וגם לא רצה להסביר למה הוא מתנזר. כשחבריו שאלו אותו מה קורה הוא הרגיש שהם חוקרים אותו וכתוצאה צמצם את הקשר עוד יותר.

כשתוצאות הבדיקה הגיעו ולא נמצא דבר, גיא הרגיש כאילו אמרו לו שהוא הולך למות. מבחינתו, העובדה שלא מצאו דבר אומרת שהרופאים גרועים, יש לו מחלה חמורה, כנראה סרטן, וכיוון שלא מאתרים אותה יהיה מאוחר מדי כשזה יקרה. הוא חיפש בנושא באינטרנט ומצא לא מעט סיפורים כאלה. הוא הרגיש שחייו חסרי טעם, הסתגר אף יותר ופרט לעבודה לא יצא מהבית. הוא החליט שהוא לא רוצה לנסוע לטיול, כיוון שלא סמך על שירותי הבריאות בהודו, היעד אליו התכוון לטוס. וחוץ מזה, לא היה לו חשק לעשות את זה, או שום דבר אחר למעשה. הוא התחיל לאכול פחות ופחות, גם כי התיאבון שלו פחת, וגם כי כבר לא ידע איזה אוכל יכול להזיק לו. הוא התקשה להירדם והיה מבלה שעות במחשבות על מה יכול להיות שיש לו, ובדמיון הרגע שיגידו לו שיש לו סרטן ומה יעשה אז. לבסוף אמו לקחה אותו לשיחה ואמרה שהיא רוצה שייפגש עם פסיכולוג קליני שמטפל בפחדים בנושא הבריאות. גיא אומנם נעלב קצת, אבל ידע בסתר ליבו שהעיסוק שלו בנושא מוגזם ואף כמעט מדמה היפוכונדריה, והרגיש שאם דברים ימשיכו כך לא יהיה לו כבר בשביל מה לחיות: חברים כבר כמעט ואין לו, הטיול המיוחל כבר לא יקרה, וכל ימיו הם רצף בלתי פוסק של דאגות. אחרי מחשבה קלה הוא אמר לאמו שהוא מוכן לפגוש את הפסיכולוג.