דמיינו את עצמכם נותנים הרצאה, מדברים מול קהל גדול של אנשים. אתם במרכז הבמה, מתרגשים, חרדים. או אולי סיטואציה אחרת – מבחן פסיכומטרי, הדפים כבר חולקו לשולחנות, ועוד רגע תינתן ההוראה להפוך את הדפים ולהתחיל לכתוב. לחץ.
מה אתם אומרים לעצמכם ברגעים אלו, לפני שאתם מתחילים לפעול? רב בני האדם מדברים עם עצמם ברגעים אלו. דיבור עצמי הוא תופעה אנושית נפוצה, לכולנו יש מונולוגים פנימיים עם עצמינו מזמן לזמן.
מחקר חדש בדק מה מאפיין דיבור פנימי של אנשים שהצליחו לווסת טוב יותר את רמות החרדה לפני, במהלך ואחרי אירוע מלחיץ. המחקר מצא שדיבור פנימי של האדם המתבצע בגוף שאיננו גוף ראשון (כלומר במקום להתייחס לעצמי כ"אני", לדבר אל עצמי כ"אתה" או לנקוב בשמי הפרטי) עדיף על פני דיבור פנימי המתייחס לעצמי בגוף ראשון (אני).
להשיג תחושת שליטה בצעד אחד קטן
לטענת המחקר, אנשים שהשתמשו בדיבור פנימי ופנו לעצמם בגוף שני או בשמם הפרטי (לדוגמא – "יוסי, אתה מסוגל לעשות את זה, תרים את הראש ותתחיל לדבר") ביצעו מטלות מלחיצות בצורה טובה יותר, התייחסו לאירוע כמאתגר יותר ממלחיץ, ולאחר הביצוע היו פחות עסוקים בביצוע שלהם ובניתוח שלו. זאת לעומת אנשים שהדיבור העצמי שלהם היה בגוף ראשון ("אני חייב לעשות את זה", "אני הולך עכשיו להתחיל לדבר", וכדומה). השימוש בגוף שאינו ראשון אפשר הרחקה פסיכולוגית מסוימת שיצרה תחושת שליטה ומסוגלות גבוהות יותר וסייעה להתמודד עם החרדה בצורה טובה יותר ממי שהשתמש בדיבור פנימי בגוף ראשון.
המחקר בדק גם את השפעת הדיבור הפנימי בגוף שאיננו ראשון על אנשים עם חרדה חברתית, ומצא שגם להם היה שיפור בתחושת החרדה, לפני במהלך ולאחר הביצוע בעקבות שימוש בדיבור פנימי מסוג זה.
מסתבר ששינוי קטן ופשוט באופן בו אנחנו מתייחסים לעצמינו במצבי לחץ יכול לייצר הבדל משמעותי ביחסינו לסיטואציה, לעצמינו וגם בהתנהגות שלנו עצמה. אז בפעם הבאה שאתם הולכים לרוץ, לנאום, לקפוץ באנג'י או סתם לגשת למבחן – דברו אל עצמכם, אבל לא בגוף ראשון….