לי זה לא יקרה? שינויים באמונות בסיס לאור חשיפה לאירוע טראומטי

 

בתקופה האחרונה מתפרסמות עוד ועוד עדויות של נשים וגברים שעברו טראומות שקשורות לפגיעה מינית. באופן כללי, העולם שלנו יכול להיות מפחיד מאוד.

 

מלחמות, תאונות, מחלות, אסונות טבע, פגיעות מיניות ואירועים שליליים נוספים יכולים לפגוע בנו. אנחנו יכולים להפחית את הסיכון לחלק מהדברים, למשל לנהוג בזהירות ולעשות בדיקות רפואיות, אבל איננו יכולים לשלוט על הכל.

 

מודעות לשבריריות שלנו ושל אנשים שאנחנו אוהבים יכולה להיות מפחידה מאוד, ולכן רובנו מחזיקים באופן לא מודע בהנחות שעוזרות לנו לחיות מבלי להיות חרדים מהאפשרות של אסון.

 

לפי הנחות אלה העולם הוא טוב בסך הכל, וכשקורים אירועים שליליים יש לכך סיבה התלויה באדם – משהו בו או בפעולות שלו הוביל לפגיעה.

 

הנחות אלו מאפשרות לנו לראות את העולם כהגיוני וניתן לניבוי ואת עצמנו כמוגנים מרע. כך, אנו מגינים על עצמנו באופן לא מודע מהחרדה וחוסר האונים שאנו עלולים להרגיש אם נאמין שדברים רעים קורים באופן אקראי ואין לנו יכולת לשלוט עליהם.

 

הנחות אלו מאפשרות לנו לתת לעצמנו הסבר הגיוני כשאנו שומעים על אירוע שלילי שקרה לאדם אחר. הסבר זה יבהיר מדוע הדבר אירע לאדם אחר אך לא יקרה לנו: נהג שעבר תאונה נהג באופן פרוע, מי שנדבק באיידס הוא מופקר או לא זהיר, אישה שנפלה קורבן לאונס התלבשה באופן פרובוקטיבי.

 

הסברים אלו מאפשרים לנו להבדיל בינינו לבין אנשים שעברו אירועים טראומתיים, ולהגיד ש"לי זה לא יקרה", כל עוד אנהג בצורה אחראית ו"טובה" (לדוגמא אנהג בכביש באופן זהיר, אשמור שבנותיי לא יתלבשו באופן פרובוקטיבי).

 

כשאנו חווים אירוע טראומתי, הנחות אלו אינן מסבירות את שאירע לנו. אירוע טראומתי הוא אירוע בו יש מפגש פתאומי ומפתיע עם המוות או איום משמעותי על האוטונומיה. אירוע זה מעלה למודעות את השבריריות והסופיות של קיומנו, עובדות שאיננו חושבים עליהן ביומיום.

 

אירועים פתאומיים שונים מאירועים הדרגתיים כמו הזדקנות או התמודדות עם מחלה מתמשכת, שפריסתם על פני משך זמן ממושך מאפשרת לנו לעכל אותם לאורך זמן ולשנות את מערכת האמונות שלנו בהתאם. באירועים טראומתיים יש ריסוק פתאומי של תפיסות העולם והעצמי – רגע אחד הרגשתי בטוח ומוגן מאסונות, רגע אחרי זה ההגנות נותצו ונשארתי פגוע וחשוף.

 

מעבר לנזק המיידי שנובע מהאירוע עצמו, אנשים שעברו אירוע טראומתי חשופים לנזק פסיכולוגי שנוצר מערעור האמונות הקודמות. כיוון שהאמונות הקודמות הוכחו כשגויות, נוצר שבר בתפיסת העולם. בני אדם זקוקים לאמונות שיתנו תחושת יציבות ויסבירו את העולם. כשהאמונות הקודמות נפגעו, יש צורך לעשות תהליך של שינוי והתאמת האמונות כדי שיהיה הסבר אחר לעולם.

 

 

השאלה של הקורבן היא לא למה יש מלחמות, תאונות או אונס, אלא למה זה קרה דווקא לי. בניסיון להבין זאת האמונות הבסיסיות יכולות להשתנות באחד משני כיוונים:

 

1.שינוי בתפיסת העולם. העולם כבר לא נחווה כניתן לצפייה וחיזוי והוגן, אלא כמקום אקראי ומסוכן בו דברים רעים יכולים לקרות לכל אחד, בלי קשר למעשיו או תכונותיו.

2. שינוי בתפיסת העצמי. הפעולות שלי או תכונות מהותיות שלי הובילו לאירוע.

 

פוסט טראומה

אם התפיסות משתנות באופן מתון, למשל "אני עלול להיות מעורב בתאונת דרכים נוספת, אבל הסיכון הוא נמוך", או "למרות שזה לא יכל למנוע את התאונה כנראה, אשתדל להקפיד על מרחק גדול יותר להבא" – אין נזק מעבר לתקופת העיכול הראשונית.

 

לעומת זאת, כשהתפיסות משתנות באופן קיצוני, עלולה להיווצר תסמונת פוסט טראומטית. השינוי יכול להיות בשני המישורים שצויינו:

3. שינוי בתפיסת העולם, האדם יחווה את העולם כמקום מסוכן מאוד, שהסבירות לפגיעה בו או ביקיריו היא גדולה, לדוגמא "אי אפשר לדעת מתי תגיע המכה הבאה", "יש הרבה אנשים מסוכנים בחוץ" או שיפוט מופרז של הסבירות להתרחשות אירועים רעים. תפיסה זו תוביל לתחושת חוסר אונים ופחד.

 

4. שינוי בתפיסת העצמי יכול לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים:

א. אחריות יתר על מעשי. בשינוי זה, האדם יאשים את עצמו שיכל למנוע את האירוע לו רק היה מתנהג אחרת: "הייתי צריכה לדעת שזה רעיון רע לנסוע איתו ברכב שלו, זאת אשמתי", "אם הייתי שם לב יותר לסביבה הייתי יכול לשים לב שיש שם מארב". אנשים עם שינוי זה בתפיסות יכולים לנתח באופן אובססיבי את האירוע, ממחשבה שאם רק יצליחו להבין, הם יוכלו למנוע אירועים עתידיים כאלה.

 

ב. ייחוס האירוע לתכונות שלי. האדם תולה את האירוע בתכונותיו, או בהסבר מעורפל על קבוצות אנשים עם או בלי מזל: "מהרגע שעברתי בתאונה משהו השתנה, עברתי מקבוצת האנשים המוגנים לקבוצה של אלה שדברים רעים קורים להם, ולכן הסיכוי שאהיה בתאונה גדול מהסיכון של אנשים אחרים"

 

שינוי חד באמונות כפי שתואר מוביל לתחושה מתמדת של סכנה ודריכות בעקבות זאת. בפוסט טראומה יש דריכות גבוהה שלא לצורך, גם אחרי שהסכנה חלפה. שמירה על דריכות גבוהה לאורך זמן דורשת משאבים רבים מגופנו, ולאורך זמן מובילה לתשישות ופגיעה במערכת החיסונית.

 

גם רגשותיו ופעולותיו של האדם ישתנו, כשהשינוי יהיה בהתאם לאופן בו אמונותיו השתנו.למשל, במידה אדם שמאמין שאין לו יכולת להשפיע על המצב, יכול לחוש חרדה, חוסר אונים ודיכאון. פעולותיו יכולות להתאפיין בהימנעות מדברים רבים שעשה בעבר כדי להפחית את הסכנה: למשל להימנע ממקומות הומי אדם, הליכה ברחוב בשעות הערב ועוד.

 

במידה והוא חושב שיש לו יכולת השפעה, הוא יכול לחוש עצבנות או כעס, חרדה או פחד ודריכות יתר. הוא יכול להימנע ממגוון מצבים, אך גם ינסה להגן על עצמו והקרובים אליו מפגיעה באופן אקטיבי, כשהוא עלול לנקוט בפעולות מופרזות לשם כך.

 

דוגמא לפעולות הגנה הן סקירה מתמדת של הסביבה והאנשים שבה כשהוא מרגיש שעלולה להיות סכנה (למשל מבטים חוזרים אל נוסעים באוטובוס במטרה להבין אם מישהו מהם הוא מחבל), וידוא היכן היציאות בכל מקום אליו הוא מגיע, בחינה מתמדת של המרחק מרכבים אחרים ועוד.

 

לסיכום, אנשים שונים מגיבים בצורה שונה לאירועים טראומטיים. אם אתם או אנשים הקרובים אליכם חוו אירוע טראומטי מסוג כזה או אחר, חשוב להכיר את הסימפטומים של התסמונת הפוסט טראומטית ולפנות לטיפול פסיכולוגי מתאים במקרה הצורך.

דני דרבי
ד״ר דני דרבי

ד״ר דני דרבי, מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה, פסיכולוג קליני מומחה מדריך ודוקטור למיניות האדם. לאורך השנים התמחה בטיפול בטראומה נפשית והפרעות חרדה ובשנים האחרונות לצד דברים אחרים הוא עוסק במחקר וטיפול ב OCD. בנוסף ד"ר דרבי מנהל את מרכז הל"ר לפסיכולוגיה רפואית. ד"ר דרבי הוא בוגר התוכנית ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת הרטפורד בקונטיקט ולימודי דוקטורט במכון לחקר מיניות האדם בסן פרנסיסקו.

 
תפריט