חרדה חברתית אינה הפרעה המחייבת טיפול תרופתי. כדאי לשקול טיפול תרופתי בחרדה חברתית במידה וחומרת ההפרעה אינה מאפשרת לאדם לעבור טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שנועד להקנות לו כלים להתמודד עם ההפרעה, או במידה והוא סובל מדיכאון נלווה.
ניתן לחלק תרופות לחרדה חברתית לשני סוגים: תרופות שנועדו להקל על הסימפטומים במצבים ספציפיים, נקודתיים, ותרופות שנועדו להפחית עוצמת החרדה ודיכאון נלווה במידה וקיים באופן כללי.
טיפול נקודתי. טיפול תרופתי בחרדה חברתית באופן נקודתי מתבסס על תרופות הרגעה כמו קלונקס או וובן ממשפחת הבנזודיאזפינים או על תרופות מסוג חוסמי בטא כמו דרלין שנועדו במקור לטיפול בלחץ דם גבוה ומפחיתות סימפטומים פיזיים הקיימים אצל אנשים עם חרדה חברתית או פחד קהל.
אדם עם חרדה חברתית או פחד קהל הנוטל את התרופות הנ"ל יוכל להרצות מבלי לחוות דפיקות לב מואצות, רעד או סימפטומים פיזיים אחרים בעוצמה שהוא רגיל אליה. הפחתת הסימפטומים יכולה להפחית את החשש ולסייע לאדם לצלוח את המצב בשלום, אולם מדובר בסיוע נקודתי בלבד, כך שהיא מתאימה לאנשים החוששים ממצבים ספציפיים שאינם צריכים להתמודד איתם רוב הזמן ולא לאנשים הסובלים מהפרעה רחבה יותר. טיפול זה מתאים למשל לאדם שסובל מפחד קהל וצריך להרצות אחת לכמה שנים, כך שאין לו מוטיבציה לעבור טיפול שיסייע לו לפתור את הבעיה.
טיפול תרופתי בחרדה חברתית מקיפה. במידה והחרדה החברתית משפיעה על חיי האדם באופן רחב יותר יש צורך בטיפול תרופתי שיפחית את רמת החרדה והדיכאון הנלווה במידה ויש באופן כללי. תרופות הפועלות על נוירוטרנסמיטור (מוליך עצבי) בשם סרוטונין מבצעות פעולה זו. על תרופות אלו נמנות תרופות כמו פרוזאק, ציפרלקס, ציפרמיל, סרוקסט, סרטסלין ופקסיל ותרופות כמו אפקסור (ויאפקס) הפועלות על סרוטונין ועל מוליכים עצביים נוספים.
ההשפעה של תרופות אלו אינה מיידית או דרמטית כמו של תרופות נקודתיות. לוקח להן כחודש וחצי להשפיע, וגם אז, ההשפעה שלהן יותר "רכה" משל תרופות נקודתיות לטיפול בחרדה חברתית, כלומר, האדם עדיין יחווה חרדה במידה כלשהי. אז למה משתמשים בתרופות אלו? ניתן להשוות תרופות אלו לגלגלי עזר, הן מפחיתות את רמת החרדה ואת העיסוק המחשבתי הבלתי פוסק של אנשים עם חרדה חברתית בהתנהגותם ובדרך בה הם נתפסים, אך אינן משנות את האדם ואינן מחסלות את החרדה לגמרי.
כשרמת החרדה יורדת ויש יותר מקום ומוכנות להסתכל על המצב בצורה אחרת, האדם יכול לסגל דרך התנהלות וחשיבה אחרת. במילים אחרות, האדם יכול לגלות מי הוא כשאינו סובל מחרדה חברתית, להביא את האני האמיתי שלו למצבים בהם הדבר היה בלתי אפשרי עבורו באדם. העובדה שהחרדה אינה נעלמת לחלוטין אך עוצמתה נמוכה יותר מאפשרת לאדם ללמוד שהוא יכול להתמודד מול חרדה, ידע שילך איתו גם לאחר שיפסיק את הטיפול התרופתי.
סייגים לכך הם שאין לבצע את הפחתת או הורדת הטיפול התרופתי לבד אלא בהתייעצות עם הפסיכיאטר המטפל, ושטיפול תרופתי אינו מספיק בפני עצמו. אם האדם רוצה לסגל דפוסים חדשים שישארו גם ללא טיפול תרופתי, עליו ללכת לטיפול CBT שיקנה לו כלים לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות המרכיבים את החרדה החברתית.
בניגוד לכך, ההשפעה של טיפול תרופתי נקודתי בחרדה חברתית היא חזקה, האדם מרגיש מנותק, מנומנם, לא אכפתי. אומנם הוא יצלח את המצבים בשלום פעמים רבות, אבל לא ילמד מכך דבר, כיוון שלא למד איך להתמודד עם המצב, ובפעם הבאה שיחווה אותו ללא אלחוש הוא יפחד באותה במידה. בנוסף, ההשפעה החזקה של הטיפול התרופתי גורמת פעמים רבות לפגיעה ביכולות הביצוע של האדם, כך שהוא עלול לקבל פידבקים שליליים או פשוט לא לקבל פידבקים חיוביים, דבר שיגביר את תחושת חוסר המסוגלות שלו ואת ההרגשה שהוא תלוי בתרופות.
סיבה נוספת להיזהר מטיפול תרופתי בחרדה חברתית באופן נקודתי הוא שתרופות אלו ממכרות והשפעתן פוחתת לאורך זמן. בניגוד אליהן, טיפול תרופתי רחב בחרדה חברתית אינו ממכר וכיוון שהוא נועד ללקיחה לאורך זמן אין אפקט התרגלות וההשפעה נשארת יציבה לאורך זמן.
