טוב לך? בואו נדבר על זה

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."

יהודה עמיחי תיאר יפה מאוד תופעה שרובנו מכירים ברמה זו או אחרת. כשרע, יש הרבה מה לספר, כשטוב לא תמיד יש לנו מה להגיד. חשבו למשל כמה זמן נמשכת שיחה על קושי בזוגיות, הרי אפשר לדבר על כך שעות על גבי שעות, שוב ושוב, ולעומת זאת, כשהכל טוב, בזה זה נגמר פחות או יותר: "הכל טוב". המהדרין יוסיפו שהם מאושרים, שבן/בת הזוג מדהימים, או "בלי עין הרע", ליתר ביטחון. גם תגובת הצד השני מחזקת נטייה זו. לא מזמן שמעתי סיפור מייצג מסטודנטית שכעסה על אימה על כך שהיא מתרכזת בציונים הפחות טובים שהיא מקבלת יותר מבהישגים שלה. תגובת האם הייתה מופתעת: "אבל מה שבסדר בסדר, לא צריך לעשות עם זה כלום".

צניעות או פחד להיתפס כשחצן מגבירים את הנטייה לא לתת מקום לחיובי. חשבו כמה פעמים שמעתם אמירות ביקורתיות של נשים על מראן החיצוני (ואם חטאתי בשוביניזם – מתנצלת, ההתרשמות שלי היא שנטייה זו חזקה יותר אצל נשים) לעומת מספר הפעמים בהן שמעתם אישה מודה בעליזות שהיא אוהבת את הגוף שלה או שהיא יפה לדעתה? ואכן, חשש זה מוצדק, ופעמים רבות אכן תהיה הרמת גבה על פידבקים חיוביים. תפיסה זו כל כך מושרשת שהיא אף זכתה לפתגם – "אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל למה לא בעצם? למה מותר להכיר בשלילי ולא בחיובי? וחשוב לא פחות – מה המחיר שאנו משלמים על כך?

הכרה בחיובי, נתינת קרדיט לעצמנו והנאה ממנו מובילה, באופן לא מפתיע, לשיפור במצב הרוח ובהערכה העצמית. קושי להכיר בחיוב הבא יחד עם הכרה בשלילי עלול להוביל לתוצאות ההפוכות, כשאם הדבר נעשה באופן שיטתי ובמגוון תחומים, נטייה זו עלולה להוביל לדכדוך ואף לדיכאון. ניקח לדוגמא סטודנט שקיבל ציונים טובים במספר מבחנים וציון נמוך במבחן אחד. אם הוא יכול לתת לעצמו קרדיט על הישגיו הוא יהיה גאה ושמח אחרי כל ציון טוב, והציון הנמוך לא יפגע בבטחונו העצמי.  הוא יראה עצמו באופן חיובי בסך הכל וינסה לשפר את ציונו באותו מבחן אם הדבר מספיק מהותי. אם יש לו נטייה להתמקד בשלילי לעומת זאת, הוא עלול לחשוב שהוא לא מספיק חכם בשביל להצליח בתואר ולהרגיש מיואש. דוגמא נוספת היא בחורה המגיעה ליום הולדת של חברה רחוקה, שרוב האנשים בו לא מוכרים לה. אם היא תתמקד בחיובי היא תשים לב לכך שדיברה זמן רב עם הבחורה לידה, השתתפה בכמה משפטים בשיחות נוספות, אנשים חייכו אליה ונפרדו באופן חם כשעזבה. לעומת זאת, אם תתמקד בשלילי היא תזכור את הרגעים בהם לא השתתפה בשיחות ותבקר עצמה על כך שלא הייתה חברותית יותר.

מה לעשות אם אתם מתמקדים בשלילי?

כפי שעמיחי הציע: ללמוד לתאר את האושר. ולא רק רגעים בהם הייתם מאושרים, אלא גם להכיר בתכונות חיוביות שלכם, דברים חיוביים שקורים לכם ביומיום וכן הלאה. איך עושים את זה? שני תרגילים שיעזרו לכם להתחיל.

1. שלושה דברים חיוביים
כתבו לעצמכם בסוף כל יום 3 דברים שהייתם מרוצים מהם היום. הדברים לא חייבים להיות גרנדיוזיים ויכולים להתייחס לדברים שחוויתם או שקרו לכם, לדברים שעשיתם ואתם יכולים להתגאות בהם וכן הלאה. דוגמאות לכך הן קימה בזמן בבוקר למרות שהיה לכם קשה, שיחה נחמדה עם קולגה בעבודה, נסיעה לעבודה עם שירים שאתם אוהבים, תשלום חשבון, כתבה מעניינת שקראתם וכן הלאה.

2. כתבו 10 דברים שאתם מרוצים מהם בנוגע לעצמכם
זה יכול לכלול תכונות או מאפיינים, דברים שאתם מרוצים שעשיתם וכן הלאה. גם כאן, זה לא צריך להיות משהו שיראה לכם גדול או חשוב: "אני נחמד לאנשים", "יש לי טעם טוב בבגדים", "אני מרוצה מאיך שאני נראית", "אני מנגן יפה" בהחלט יכולים להיכנס לרשימה, גם אם אתה מנגן ברמה חובבנית ופניך לא השיקו ספינות.