טיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT) הוא טיפול קצר וממוקד בסימפטומים. טיפול CBT בהתקפי חרדה חוזרים הפוגעים באיכות החיים (הפרעה חרדה) מכוון לשנות פרשנויות קטסטרופלית לתחושות גוף שהן בטווח הנורמה (על אף כי נדמה שהן חריגות או מעידות על בעיה), לפרשנות מציאותית, נורמלית ונטראלית. הטיפול במקרי הפרעת חרדה (עם או בלי אגורופוביה) מורכב משלושה מרכיבים, כשכל אחד מהם מתערב בנקודה שונה של מעגל הפאניקה:
1. הסברה (ידע הוא כוח) שמסייעת ביצירת הסברים חלופיים לסימפטומים הגופניים המופיעים בעת התקפי חרדה.
2. חשיפה שמסייעת בהחלשת האמונות שהימנעות ממצבים בהם האדם חושש לחוות התקף חרדה והתנהגויות ביטחון מונעות אסון.
3. עבודה קוגנטיבית שמטרתה יצירת הסברים אלטרנטיביים, מציאותיים יותר, לתחושות הגופניות הלא נעימות הקיימות בעת התקפי חרדה.
מעגל התקף החרדה
החלק הראשון של טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהתקפי חרדה כולל הסבר על המעגל של התקף חרדה. הבנת התהליך בו מתפתח התקף החרדה מאפשרת למטופל להבין טוב יותר את הבעיה ואת הגורמים לה, ולכן היא הכרחית לטיפול. בשלב שני, לומד המטופל לעקוב אחרי התקפי החרדה ולזהות מספר גורמים משמעותיים:
א. הנסיבות שבהן מופיעים התקפי החרדה: עם מי נמצא המטופל כשמתרחש התקף, היכן זה קורה, מה הוא עושה וכולי. בנוסף, המטופל מתבקש לעקוב ולזהות את הסימן החיצוני או הפנימי הגורם לתחילת ההתקף.
ב. תחושות הגוף בזמן התקף חרדה.
ג. הפרשנויות שלו לתחושות הגוף במהלך התקפי חרדה: החל מ"משהו בי לא בסדר" ועד "אני הולך להשתגע או למות".
ד. עוצמת החרדה. המטופל לומד לעשות הבחנה בין מצב של חרדה – פחד מתמשך, לבין מצב של פאניקה- שיא של פחד בעוצמה גבוהה מאוד אך לזמן קצר.
חשיפה – עימות עם מצבים מעוררי חרדה
בשלב זה בטיפול CBT נערכות חשיפות מבוקרות לתחושות הגוף, מצבים מהם האדם נמנע, ובחינת יעילותן של התנהגויות הבטחון בטווח הארוך. המטפלהקוגניטיבי התנהגותי והמטופל עובדים יחד על יצירת תרגילים שמטרתם לבחון האם התחושות מהן חושש המטופל מסוכנות והאם התנהגויות הבטחון באמת עוזרות. כל זה נעשה בסביבה בטוחה ותומכת.
חשיפה מתמקדת בעצירת ההתנהגות הנמנעת של המטופל והתעמתות עם מצבים מהם הוא חושש. זה נעשה באמצעות חשיפה לדברים שהמטופל נמנע מהם. אם, למשל, האדם חושש כל כך מפני התקף שהוא נמנע מלהסתובב במקומות הומי-אדם הוא יבצע יחד עם הפסיכולוג תרגילים הדרגתיים שיאפשרו לו לחזור ולצאת למקומות כאלה.
הפסיכולוג והמטופל בונים יחד רשימה של מצבים מעוררי חרדה שהמטופל נמנע מהם ומנסים להעריך את מידת חוסר הנוחות שתגרם לו אם יבחר להתעמת איתם במקום להימנע. המצבים מסודרים לפי סדר קושי: מהמפחיד ביותר לזה שהכי פחות מפחיד. כעת בוחר המטופל פריט ברמת קושי בינונית. לבסוף מתרגלים- בקליניקה וגם בשיעורי בית- חשיפה לסימן המפחיד, שוב ושוב ולאורך זמן. ההדרגתיות בחשיפה חשובה מאוד על מנת לאפשר להתרגל לפחד אט-אט, ובכך לגרום בסופו של דבר לפחד להיעלם.
בנוסף על מנת שטיפול CBT יהיה יעיל חשוב מאוד להפחית ובהדרגה לוותר לחלוטין על התנהגויות ביטחון, כמו לקיחת בקבוק מים בכל פעם שהמטופל יוצא למקום ציבורי. הפחתת התנהגות ביטחון מאפשרת למעשה למטופל להתמודד עם הפחד, ולתת לו לדעוך מעצמו מבלי לייחס את הצלחתו לבקבוק מים, עצירה, כיווץ שרירים או כל התנהגות בטחון אחרת.
בהדרגה המטופל לומד שהתחושות מהן הוא חושש אינן מסוכנות, ומה שגורם לפאניקה הוא הפרשנות שלו ולא התחושות עצמן, כמו במקרה של היפוכונדריה.
עבודה קוגניטיבית על תחושות הגוף בעת התקף חרדה
מרכיב נוסף הוא בדיקה מדוקדקת של פרשנויות לא נכונות של תחושות הגוף בזמן התקף פאניקה. חלק זה מתבצע על ידי שימוש בתרגילים שבהם מייצרים את תחושות הגוף שיש למטופל בזמן התקף. המטופל לומד לתת פרשנות שונה לאותן התחושות. אם למשל, תחושת הגוף שעובדים עליה היא דופק מהיר, והפרשנות שהמטופל נותן לה בדרך כלל היא שהעליה בדופק היא סימן להתקף לב שהוא עומד לקבל, פרשנות אלטרנטיבית לתחושת הדופק המהיר היא שהוא תוצאה של המאמץ הגופני בעלית המדרגות הביתה, ולאחר מנוחה קצרה הדופק יחזור למהירות הרגילה שלו. מטרת העובדה הקוגניטיבית היא להחזיר את הפרשנויות השגויות לפרשנות הנכונה ולסיבה האמיתית.
לעיתים קרובות מטופלים מודאגים שואלים "איך אני אדע כשמשהו באמת לא בסדר קורה?" התשובה היא שלבני אדם יש את היכולת ללמוד להבדיל בין סימפטומים של פאניקה לבין סימפטומים של בעיה גופנית. מה שחשוב הוא שאפשר יהיה לעשות בדיקה אמיתית, לבחור ולא להימנע בגלל הפחד.
באף שלב בטיפול המטופל לא עושה דברים שהוא לא רוצה לעשות. אחד העקרונות החשובים בטיפול בחשיפה הוא לתת למטופל את השליטה המלאה על מעשיו. תפקידו של מטפל קוגניטיבי התנהגותי הוא לא לכפות על המטופל מצבים שהוא מפחד מהם, אלא לעזור לו להישאר בסיטואציות שלבד הוא היה מעדיף להימנע מהן, כדי לאפשר לו למידה גם ברמה הרגשית והחוויתית. החשיפה מאפשרת למטופל לראות שהדבר שהוא מפחד ממנו לא באמת קורה. היא מאפשרת לו ללמוד מחדש לסמוך על הגוף שלו: הפחד יעלה ואז ירד, אבל לא יצא מכלל שליטה.
