גיל, בן 27, רווק ועובד במשרד פרסום. עבור גיל הקריירה עמדה תמיד במקום הראשון. הוא גר לבדו בדירה מרווחת בתל אביב, ונהג לעבוד במשך שעות ארוכות. הוא התכונן לפרויקט של לקוח גדול במשך מספר שבועות. כשהציג את רעיונותיו בפני הלקוח קיבל תגובות צוננות ונדרש להכין רעיונות חדשים. גיל נכנס למצב רוח מדוכא, והרגיש שנכשל. למחרת לא הלך לעבודה. הוא פשוט הרגיש שאין לו כוח לעשות כלום.
בימים הבאים מצב רוחו לא השתפר. חבריו נהגו להתקשר אליו ולהזמין אותו למקומות הבילוי הקבועים אליהם נהגו ללכת, אולם גיל הרגיש שאין לו כל עניין בבילוי בבר או במסיבה. יתר על כן הוא חש שהעברת ערב שלם בחברת ידידיו היא משימה שאין לו שום חשק להתמודד איתה, שהוא לא יהנה, ובטח שלא יהיה מעוניין לצאת כדי להכיר אנשים חדשים. הלילות היו הכי קשים. גיל התקשה להירדם ונהג לשבת לילות שלמים מול הטלויזיה. הוא הרגיש ששום דבר כבר לא גורם לו הנאה. אפילו אוכל שאהב נראה לו כעת חסר טעם, והתיאבון שלו הלך ונעלם.
עבודתו התובענית של גיל דרשה ממנו ליצור ולהביא כל הזמן רעיונות חדשים, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל להתרכז בכלום. הוא חש אשמה על כך שהוא לא עומד בציפיות, שהבוס שלו מאוכזב ממנו ושהוא פשוט לא מספיק טוב. בכל פעם שהסתכל במראה אמר לעצמו שהוא לא מספיק חכם, לא מספיק אסרטיבי, לא מספיק יפה... ברור שכישלון כמוני לא יגיע לשום מקום בחיים".
אם סיפורו של גיל מדבר אליך- אפשר לטפל בזה!
.JPG)
