דיכאון

אנשים עם דכאון קליני חיים רוב הזמן בתחושה שהכל חסר טעם. ירידת האנרגיה מלווה בעצבות, ובמחשבות שליליות קשות של האדם על עצמו ("אני אפס", "אף אחד לא באמת אוהב אותי"). אדם מדוכא בדרך כלל לא רואה תקווה לשינוי במצבו וכשהוא חושב על העתיד חסר התקווה הייאוש והדכדוך אף גוברים. לפי המודל הקוגניטיבי לטיפול בדיכאון, אנשים הסובלים מדכאון מחזיקים מילדות בסכמות (אמונות יציבות ולא גמישות) שליליות לגבי עצמם או העולם. סכמות שליליות אלו הופכות את האדם לפגיע לדכאון, כך שאירועים שליליים בחייו, שאדם אחר לא היה מגיב אליהם באופן זה, גורמות אצלם להתעוררות דיכאון.

דיכאון קליני היא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר בעולם המערבי ושיעור הדיכאון הולך ומתגבר. לאור גוף הידע ההולך ומצטבר על דכאון, כיום הנתונים הסטטיסטים מאפשרים לדעת איזה קבוצות נמצאות בסיכון גבוה יותר לדיכאון ומתי. הנתונים מתייחסים לפרמטרים רבים כגון פגיעות גנטית, הבדלי מין, גיל, מזג אוויר ומקום מגורים. מהם גורמי הסיכון ללקות בדיכאון קליני, מי נמצא בסיכון מוגבר ומה אפשר לעשות עם זה?

דיכאון היא בעיה נפוצה בעולם המערבי, הפוגעת קשות באנשים רבים. החדשות הטובות - יש טיפול פסיכולוגי יעיל בדיכאון. טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוכח כטיפול יעיל לדכאון, עם או בלי טיפול תרופתי בהתאם לצורך. טיפול זה כולל שני מרכיבים: מרכיב התנהגותי ומרכיב קוגניטיבי. מטרת המרכיב ההתנהגותי היא להגדיל את כמות הפעילויות המהנות שהאדם עושה, כדי לחזור וליהנות מדברים ולקבל חיזוקים חיוביים מהסביבה. מטרת המרכיב הקוגניטיבי היא להגמיש סטנדרטים בלתי אפשריים שאנשים עם דכאון נוטים להחזיק בהם, היות וכל כישלון בעמידה בסטנדרטים אלו גורם להרגשה שלילית. הנחת העבודה בטיפול היא שרגשות נוצרים לא בעקבות אירועים, אלא בעקבות הפרשנות שלנו לאירועים, ולכן שינוי החשיבה ישנה את הרגש.