בפעם הראשונה, נטע היתה ברכב של המשרד, מאחרת לפגישת עבודה חשובה. ברמזור האחרון היא החלה להרגיש בחילה, ומיד עלתה בה תחושת מחנק נוראית. מבולבלת, נטע התחילה לחוש בדופק שלה הולך ומתגבר. נטע עצרה מיד בצד הדרך. היא הרגישה שליבה לא עומד בעומס. ראייתה התערפלה. תוך רגעים מספר נטע היתה בטוחה שהיא עומדת למות. היא התקשרה נסערת לבעלה שעבד בקרבת מקום. הוא הגיע תוך מספר דקות ולקח אותה לחדר מיון. הרופאים ביצעו בדיקות מקיפות אך לא מצאו דבר. לאחר מספר שעות הם שחררו אותה לביתה.
נטע ובעלה חזרו הביתה. נטע התקשתה להאמין שהכל כשורה, כפי שאמרו הרופאים. אבל יותר מכל, היא חששה מאוד שכיוון שלא מצאו את הגורם האמיתי, האירוע המפחיד הזה יכול לקרות לה שוב.
נטע היתה בבית, כשהחשש שלה התממש. חלפו שבועיים מאז התקרית הלא נעימה ברכב. נטע בישלה ארוחת ערב כשפתאום חזרו אותן התחושות. המחנק בגרון גרם לה לחוש שהיא לא מצליחה לנשום מספיק אוויר, הלב שלה האיץ את קצב פעימותיו, והערפל מילא את עיניה. נטע התיישבה, מבועתת שהפעם זה יגמר ברע. היא הצליחה בקושי לקרוא לבעלה שישב בחדר הסמוך. הוא הזמין אמבולנס ונסע איתה לבית החולים.
אך גם הפעם הרופאים לא הצליחו למצוא דבר. בעלה התעקש שהם יבחנו את כל האופציות. נטע נבדקה גם על ידי נוירולוג ועברה א.ק.ג, אך כל התוצאות היו תקינות לחלוטין. אחד הרופאים אמר - התקף חרדה. נטע כעסה מאוד על האבחנה הזו.
נטע החלה לחיות בפחד מפני התקף נוסף. המחשבות על כך שזה יכול לקרות לה בכל רגע ליוו אותה לכל מקום, הטרידו אותה, והפריעו לה לתפקד. היא החלה להקדיש תשומת לב רבה לתחושות הגוף שלה, מדדה את הדופק שוב ושוב וניסתה לשים לב לשינויים קטנים בקצב הלב, ובנשימה, בניסיון לצפות את ההתקף הבא.
נטע התייעצה עם רופא המשפחה שלה, ששלח אותה לסדרת בדיקות נוספות, שבסופן הסכים עם האבחנה של הרופא במיון- התקפי חרדה. הוא המליץ לה לנסות להפחית מהעומס ולהירגע.
עם הזמן, נטע שמה לב שכאשר הסימפטומים מתחילים, ישיבה במקום ושתיית מים עוזרים לה להירגע. היא האמינה שהמים מונעים את החנק כי הם מרטיבים את הגרון שלה, וכך מונעים ממנו להיסגר. נטע החלה להצטייד בבקבוק קטן בכל פעם שהיתה צריכה לצאת מהבית. היא השתדלה לצאת מוקדם מאוד כדי לא לנהוג בשעות העומס ולהיות מסוגלת לעצור בצד אם מגיע התקף נוסף. היא השתדלה להיות תמיד בנוכחות אדם שהיא מכירה, ולא להישאר לבד לרגע. היא נמנעה משהות במקומות הומי אדם כי פחדה מהתקף מביש כזה בנוכחות זרים. היא פחדה לאבד שליטה על עצמה, ולא רצתה שיראו אותה במצב כל כך נורא.
החשש של נטע מההתקפים פגע ביעילות שלה בעבודה, מנע ממנה לצאת לבלות, וכפה על בעלה להישאר איתה שעות ארוכות. היא הרגישה שהפחד מהתקף הולך ומשתלט על חייה.
.jpg)
